נניח, רק נניח, שנציג איראן היה כותב דו"ח קטלני על מצב זכויות האדם בשבדיה, או נציג הימין הקיצוני בארה"ב על המפלגה הדמוקרטית. האם מישהו היה לוקח אותו ברצינות? את הדוח החדש נגד ישראל, A Threshold Crossed, כתב עומר שאקיר, הממונה מטעם HRW (ארגון "משמר זכויות האדם") על התיק הישראלי-פלסטיני.
מדובר בפרובוקטור ומחרחר מדון שכבר יותר מעשור פעיל בקמפיין לשלילת זכות קיומה של ישראל. הוא שהה בישראל עד שבג"ץ ביטל את אישור השהייה שלו, לאחר שנחשף רוחב פעולותיו נגד עצם קיומה של ישראל. גם בחריין מנעה את כניסתו כאשר ביקש להגיע לכנס פיפ"א כדי לשכנע את הארגון להטיל חרם על נבחרת ישראל בכדורגל.
השנאה התהומית של שאקיר לישראל בולטת גם על רקע העוינות הידועה מראש של גופים המכנים עצמם "ארגוני זכויות". כבר ב-2010 קרא שאקיר לפלסטינים לוותר על זכות ההגדרה העצמית ולאמץ את שפת האפרטהייד והזכויות האוניברסליות, כדי להגיע למציאות של מדינה אחת גדולה.
ב-2015 הוא חתם על עצומה נגד מוסלמים שהיו אמורים להיות אורחי מכון הרטמן בירושלים. מיותר לציין ששאקיר הוא תומך מובהק של ה-BDS. עם הרקורד האנטי-ישראלי הזה נשכרו שירותיו על ידי HRW ב-2016, כדי שימשיך מסורת ארוכה של דוחות אנטי-ישראליים. בדצמבר 2019 כבר פרסם שאקיר דו"ח דומה מטעם HRW, והוא ממשיך לספק את הסחורה.
האם כל ביקורת שמושמעת ע"י "ארגוני זכויות" היא שקר? לא. הדוחות של "שלום עכשיו" על המאחזים, למשל, הם מרכיב חשוב בדיון הציבורי. אבל ישראל לא זקוקה להטפת מוסר מגופים עוינים
דו"ח נוסף פירסם HRW במאי 2020, וחמאס – כן, חמאס – מיהר לפרסם הודעת ברכה למשמר זכויות האדם. "אנחנו מצהירים", נכתב בהודעה, ש"ישראל נידונה להיעלם". אין כאן שום הפתעה. העמדות של שאקיר והארגון שלו נתמכות על ידי קואליציה שמשתרעת מאיראן, חיזבאללה וחמאס, ועד ל"ארגוני זכויות" שהפכו לזרוע התעמולה של הגורמים החשוכים. את הביקורת הנוקבת ביותר על הארגון השמיע מייסדו, רוברט ברנשטיין, במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס" כבר ב-2009.
אכן, צריך לעסוק לא רק במחבר ובארגון שפרסמו את הדו"ח, אלא גם בדו"ח עצמו. הבעיה היא שלא מדובר באמת בדו"ח. מדובר באיסוף שיטתי של פרסומים אנטי-ישראליים של אותם ארגונים ששאקיר ממילא תומך בהם: בכ-200 עמודים - 62 פעמים "המוקד", 77 פעמים "עדאלה", 92 פעמים "גישה", 151 פעמים "בצלם", והשיא שייך לעיתון "הארץ", 190 פעמים.
בעצם, שאקיר לא בדק ולא חקר, ועל הגינות אין מה לדבר. הוא סקר את הפרסומים וליקט מהם כל מה שמתאים לגישה העוינת שלו. המטרה סומנה מראש. התוצאה בהתאם. וגרוע מכך, שאקיר לא מסתיר את העובדה שהוא מערער על עצם הלגיטימיות של הגדרה עצמית לעם היהודי.
האם כל ביקורת שמושמעת נגד ישראל על ידי "ארגוני זכויות" היא שקר? לא. כבר עשרות שנים שבתוך ישראל מתנהל ויכוח נוקב בסוגיה הפלסטינית. הדוחות של "שלום עכשיו" על המאחזים הם מרכיב חשוב בדיון הציבורי. ישראל לא פטורה מביקורת. אבל היא גם לא זקוקה לגופים עוינים, כמו HRW, כדי להטיף לה מוסר. ביקורת כל כך מוטה, כל כך עוינת, פוגעת בביקורת העניינית שמותר להשמיע וצריך להשמיע.
צריך גם להוסיף הערת אזהרה לעצמנו. השליטה הישראלית על הפלסטינים נמשכת בעיקר בגלל הסרבנות הפלסטינית לכל הסכם שלום המבוסס על שתי מדינות לשני עמים. אבל זה לא מצדיק את התרחבות מפעל המאחזים. זה לא מצדיק את החוליגניות של מעטים מקרב המתנחלים. זה לא מצדיק את ה"שב ואל תעשה" כבר יותר מדי שנים. משום שבסופו של יום הדוחות של ארגונים עוינים הם אכן בעיה.
אבל הבעיה הגדולה יותר היא הזחילה לכיוון של מדינה אחת, עם או בלי מתן זכויות. עם זכויות – ישראל לא תהיה מדינה יהודית. בלי זכויות – זו אכן תהיה מדינת אפרטהייד. את שתי הצרות הללו צריך למנוע, ושום דו"ח עוין לא פוטר את ישראל ממהלכים חד-צדדיים שיבטיחו את קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
