שלושה רמטכ"לים לשעבר - גבי אשכנזי, בני גנץ וגדי איזנקוט - קראו לנו להימנע מסרבנות או מאי-התנדבות על רקע ההפיכה המשטרית. הטעות שלהם היא אסטרטגית. זו לא שאלה של כן או לא, אלא של עיתוי. תפקידו של מנהיג הוא לומר מתי על ציר הזמן, בתהליך החקיקה המעביר את המדינה מדמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה סמכותנית, חובתו המוסרית של כל אזרח להפסיק להתנדב למילואים. שני רמטכ"לים לשעבר, אהוד ברק ודן חלוץ, קוראים לנו כבר חודש להצטרף למרי האזרחי. הטעות שלהם היא טקטית. מרי אזרחי הוא הצעד החריף ביותר שיכול אזרח לנקוט בהתנגדות שלו לשלטון, והוא יכול להשתמש בו פעם אחת בלבד, לכן העיתוי של תחילת המרי הוא שיקבע את מידת הצלחתו.
במשך יותר משני עשורים של שירות מילואים ישבתי בראש שולחן כמנהל לחימה של אוגדה משוריינת ושל גיס. בקרב הגנה, ההחלטה הכי חשובה היא עיתוי הטלת העתודה. אם הטלת אותה בעיתוי הנכון, הכרעת את הקרב לטובתך. אם הטלת מוקדם מדי - לא השפעת מספיק על תוצאת הקרב ולא תוכל להשפיע יותר בהמשך. אם הטלת מאוחר מדי - לא תשנה את תוצאות הקרב, שיהיו בדרך כלל לרעתך.
בדומה, אם המרי האזרחי יפרוץ בעיתוי הנכון, הוא יעצור את מהלך החקיקה. אם הוא יפרוץ מוקדם מדי הוא לא ישפיע מספיק. ואם יפרוץ מאוחר מדי - הוא לא ישנה את התוצאה שתהיה לרעתו.
במהלך החקיקה הראשון, בכנס החורף של הכנסת, הכריזה הקואליציה על היעדים וצעדה קדימה במלוא הכוח. ראש הממשלה בנימין נתניהו עצר את התהליך רגע לפני ההתנגשות הגדולה. לדעתי, הוא עצר שם כי הוא חש שהוא עומד להפסיד. במהלך החקיקה הנוכחי בכנס הקיץ בחרה הקואליציה לקדם את תהליך החקיקה בצעדים קטנים, מתוך הנחה ותקווה שאף אחד מהם לא ייראה גדול מדי או משמעותי מספיק כדי שיוביל להתנגשות.
בתהליך זוחל, הצעד החשוב ביותר מבחינת התוקף הוא הראשון. לכן הוא יבחר בצעד קטן, כמו "צמצום" עילת הסבירות, שניתן לעגן אותו בעזרת שקרים עם בסיס של אמת כגון "המצע של גדעון סער", או לקרוא לו בשם המרמה "מתווה סולברג", ולנטוע באזרח את האמונה שמדובר בשינוי מינורי שלא שווה לשבור את הכלים.
אבל האמת נחשפת במעשים ולא במילים. והמעשים של השרים שלמה קרעי ודוד אמסלם מהימים האחרונים - הפיכת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו לפוליטית ופיטורי יו"ר דואר ישראל - מלמדים שכבר עכשיו הם מרגישים שכוחם אינו מוגבל, עילת הסבירות מאחוריהם והספר ההונגרי והפולני לפניהם: מתחילים בהחלשת הרשות השופטת ומיד ממשיכים להחלשת העיתונות.
לכן, הרגע האחרון לעצור את תהליך החקיקה שיהפוך את מדינת ישראל לדיקטטורה יקרה בשבוע הבא, לקראת ההצבעה בקריאה השלישית על החוק ל"צמצום" עילת הסבירות. זה הרגע שבו יידרש כל אזרח להחליט אם הוא נאמן למדינת ישראל ולחוקיה, או לממשלת ישראל וכוחה.
ברגעים כאלה אני חוזר לשבועת האמונים שלי מגיל 18, להיות נאמן למדינת ישראל, לחוקיה ולערכיה. אז זה היה ברור ומובן מאליו, כמו לומר "מודה אני" בכל בוקר. וכשהעניינים התחילו להסתבך, עמוק בתוך לבנון, כשחיילים וחברים לנשק נהרגו ונפצעו, והתרופף הקשר הישיר בין הפעולות שלנו לבין ההגנה על המולדת, ועלו בי שאלות, בשדה התעופה של ביירות, ובבקאע, ומאוחר יותר בשכם ובסלפית - תמיד חזרתי לשבועת האמונים, ובכל פעם בעין בוחנת ומבוגרת יותר, ונשבעתי שוב, והייתי שלם עם עצמי, גם אם לא תמיד עם כל מעשיי.
והיום, בן 60, מכוח אותה שבועה, אני בוחר להצטרף למרי האזרחי כשהחוק לצמצום עילת הסבירות יעבור בקריאה שלישית, ואני שלם עם עצמי ועם מעשיי. אני יודע שאשלם על ההחלטה מחיר, במשפחה, בקיבוץ (כשאני מגיע לבקר), ובקרב פקודים ורעים לנשק. אני מקבל באהבה את המחיר שהמדינה תגבה ממני. הוא יהיה שולי אחרי המחיר מהמשפחה והסביבה. אני נשבע שלא אתן למדינה לנסוע על איילון לדיקטטורה.
- אל"מ (מיל') יותם (גדסי) גדות הוא יועץ אסטרטגי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il