העובדה שאת הממשלה פירקו עידית סילמן, ניר אורבך ועמיחי שיקלי, המזוהים עם הציונות הדתית - יותר משהיא מעידה על כישלונו של נפתלי בנט בבחירת חברים לרשימת ימינה, מעידה על ההצלחה של בנימין נתניהו בפירוק הימין האידיאולוגי ועל עליית כוחה של הציונות הרואה במדינה גוף בעל משמעות דתית שהנהגתו האמיתית נמצאת מחוץ לכנסת. על כן, לא יהיה זה מוגזם לקבוע כי שוב, שלטון הרבנים, והפעם מהאגף הציוני-דתי, הוא שהפיל את הממשלה.
אני רוצה להאמין שכנבחרי ציבור קיבלו שיקלי, סילמן ואורבך החלטה אישית שאינה נגועה באינטרסים צרים, אבל במבט על תהליכי השינוי המואצים שעוברת החברה הישראלית, ניכר שהם נייר הלקמוס של רוח הימין העכשווית ששותפיה הטבעיים הם בצלאל סמוטריץ', אריה דרעי ומשה גפני, תוך דחיקת נציגיו של הימין החילוני-ליברלי, שבשנים האחרונות הוגלו הרחק מהמחנה הלאומי. קריסת הימין האידיאולוגי הפרגמטי, והחלל שהותיר מאחוריו, פינו מקום לציונות בעלת משמעות משיחית, הרואה במדינה כלי למימוש החזון הדתי.
השפעת הרבנים ותפיסתם כמקור סמכות לא צמחה בחלל ריק. היא הגיעה במקביל לשחיקת השמאל הציוני והתפשטות רעיונות פרוגרסיביים כגון ניכור כלפי המדינה וערעור מבנים חברתיים (מוסד המשפחה ומדינת הלאום), בצירוף ההתרחבות הדמוגרפית של האוכלוסיות הדתיות ועליית קרנה של המסורתיות. ראשי ישיבות ומכינות - שמציעים לא רק אמונה ומשנה ימנית סדורה אלא גם מנגנוני כוח והכרעה - משנים את פניה של הפוליטיקה, וזו ממליכה עליה מרצון אוליגרכיה שטרם עמדה במבחן הדמוקרטיה.
אם בעבר הימין והליכוד בראשו התאפיינו בערכים של "שלטון העם" וצמצום ההגבלות על חירויות הפרט, מבית מדרשו הרוויזיוניסטי של זאב ז'בוטנסקי, כיום מתגבש המחנה הלאומי כסוג חדש של ציונות-דתית-מסורתית, שאמנם עדיין אינה מחויבת להלכה, אך רואה את המדינה כשלב לקראת הגאולה הדתית, בהתאם לרעיונות מבית המדרש של תלמידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק.
לכך מתווספת תרומתה המכרעת של השיטה הישראלית המעניקה למוסדות הדת כוח אכיפה של הדין הדתי-הלכתי, שאינו יונק את סמכותו מחוקי הכנסת. בשעתו היוותה השיטה פשרה הכרחית, אך השלכותיה, מעבר להחלשת הדמוקרטיה, מתבטאות כעת בחיזוק מוקדי הכוח הרבניים שאינם תלויים בבחירת העם.
בנט, שכבר ב-2019 זיהה את התהליכים הללו, והקים עם איילת שקד את "הימין החדש", מפלגת דתיים חילוניים, קבע אז שהיא לא תישלט עוד על ידי הרב דרוקמן וחבריו. אלא שב-2022 המחישו לו אורבך וסילמן שאולי אפשר להוציא את הרבנים מהמפלגה, אבל אי אפשר להוציא את הרבנים מהימין. הם כבר דבוקה אחת. ולכן, עבור הימני המצוי, הברית שכרת בנט עם הימין החילוני והשמאל הציוני חמורה אפילו עוד יותר מישיבתם עם רע"ם.
(צילום: ירון ברנר)
את הרבנים שפרסמו גילויי דעת ועודדו את תלמידיהם לצאת להפגין נגד הממשלה לא באמת הטרידו הרפורמות המינוריות בכשרות ובגיור. הם יודעים היטב שמדובר בשינויים מבניים שמשמעותם נוגעת רק לכסף ומשרות. חיציהם כוונו לעצמאותם של בנט ומתן כהנא, שכרתו ברית עם אביגדור ליברמן מהימין הליברלי לכרסום המונופול הרבני.
את המסר הזה הפנימו אורבך וסילמן היטב, בעיקר כשראו שבנט הוקע ממדורת השבט על ידי רבני הימין ולא הוזמן לחגיגות יום ירושלים המסורתיות בישיבת מרכז הרב. כזכור, פרישתה של סילמן מהקואליציה לא הייתה (לפחות באופן רשמי) על רקע חוקי יהודה ושומרון ואפילו לא בשל מיאוסה מממשלה שאינה ימין "על מלא". את עריקתה למחנה נתניהו-בן גביר היא תירצה בזעזוע עמוק מפסיקת בג"ץ על הכנסת חמץ לבתי חולים. מאחורי הקלעים היו אלו הנחיות רבנים, והרב שמואל אליהו בראשם.
עו"ד בתיה כהנא דרורכי כשמתקיימת זהות בין "הלאומי" ל"דתי", כל סוגייה משפטית או מדינית הופכת להיות שאלה בהלכה המחייבת "דעת תורה", וכל בדל חמץ ש"נמצא או לא נמצא" הוא תירוץ ראוי לפירוק הקואליציה. וכך, כשמפלגת השלטון מתפרקת מנכסיה האידיאולוגיים ועסוקה בהזדהות עם העומד בראש, מפלגות הלוויין שלה מנצלות זאת: האידיאולוגיה שלהן הופכת למובילה בימין, ורבניהן - למנהיגי המחנה.
צחוקה של ההיסטוריה הוא שדווקא בנט, חובש הכיפה שעלה לבמה הפוליטית בקולות הציונות הדתית, הוא זה שחבר למנהיגות ימנית ליברלית שהשאירה את המפלגות הדתיות מאחור, ואילו נתניהו, שהגיע מבית מדרשו של ז'בוטינסקי החילוני, הוא שניכס את הדת ורבניה לימין. כך או אחרת, כשהדמוקרטיה הישראלית תלויה על בלימה, הבחירות הקרובות עשויות להיות קריטיות למדינה. לציונות הדתית, זו עם המקף המחבר, יש עוד הרבה מה להגיד בהנהגה. בנט, עוד לא תם תפקידך.
- עו"ד בתיה כהנא דרור היא פעילה חברתית ומייצגת בתחום זכויות נשים. חברה ברשימת ישראל ביתנו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
