מה המשמעות "להיות יהודי" עבורכם? על פי סקרים עדכניים, הרכיב החשוב ביותר בזהותם של היהודים בישראל אינו חיים בישראל, שמירה על המסורת הדתית או פעולה למען צדק חברתי או עולמי. התשובה של מרבית הישראלים לשאלה זו היא "לזכור את השואה" (גם בארה"ב ובאירופה יהודים מדרגים את זיכרון השואה כמרכיב הראשון בזהותם).
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• איזה מוח מעוות מציג אותי במדי נאצים?
• צעדת מוות של 400 ק"מ על כפות רגליים קטנות
• אני ברווז במטווח
• שיקלי, הדרך לימין לא עוברת בבג"ץ
אחרי שנים ארוכות של השתקה, שבהן הורים לא דיברו עם ילדיהם על הזוועות ואפילו בבתי הספר לא למדו את הנושא (עד שנות ה-80!), הפכה השואה לאירוע המכונן של הזהות היהודית בת זמננו. וזו אינה תופעה יהודית בלבד: בעשורים האחרונים הפכה השואה לסמל אוניברסלי לא רק לרצח העם היהודי אלא להתמוטטות המודרניות ולחובה גלובלית לשמירה על זכויות אדם. וכך, ב-2005 הכריז האו"ם על יום שואה בינלאומי, ובוושינגטון, בברלין ובערים רבות בכל העולם פרוסים מוזיאוני שואה רבים.
זהו זיכרון ראוי מאין כמותו. השואה אינה סיפור קיטש של "סבלנו בשואה, עלינו לישראל, בנינו משפחות וניצחנו את היטלר". מדי יום נרצחו באושוויץ או בבלז'ץ יותר יהודים מאשר כל חללי צה"ל מאז קום המדינה. הרבה אנשים שרדו את השואה, הקימו משפחות ובנו חיים חדשים, אבל מדובר על מיעוט מתוך יהדות אירופה. לעומתם, קהילות שלמות נמחקו כליל. העם היהודי טרם הצליח להשתקם לחלוטין ומספר היהודים בעולם כיום (כ-15 מיליון), עוד לא הגיע למספרו ערב מלחמת העולם השנייה (16.5 מיליון). השואה הייתה אירוע טרגי מאין כמותו, תוצאה של התמוטטות מוחלטת של הומניות, מוסר וצלם האנוש, ולכן טוב שהיא הפכה להיות כה משמעותית בזהותם של רבים כל כך.
איש חכם אחד אמר שאם השטן השקיע כל כך הרבה מאמצים להרוג את העם היהודי, סימן שיש לנו ייעוד מיוחד שמאיים עליו. את הייעוד הזה עלינו למצוא
ועם כל זאת, יש כאן בעיה. קשה לי מאוד עם העובדה שהיטלר זכה בכבוד של מגדיר הזהות היהודית בת זמננו. סבא וסבתא שלי, ניצולי אושוויץ, לא העלו בדעתם שזהותם תוגדר מבחוץ על ידי האנטישמיים לדורותיהם. זהות צריכה להיות מבוססת על יסודות אותנטיים, מבפנים: המסורת, הלאום, התרבות והמדינה המופלאה שנבנתה. יכול להיות שהסבים והסבתות שלנו, ששתקו במשך כל כך הרבה שנים, הבינו טוב מאיתנו שזהות אינה יכולה להיות מבוססת על טראומה. זהות צריכה להתבסס על בריאות נפשית, על חזון ועל אמונה בחיים טובים שאותם עמלו להשיג.
יותר מזה: מה אנו זוכרים כשאנו מדברים על השואה? מדוע חשוב לנו כל כך לזכור את היותנו קורבן של טירוף אנטישמי יוצא דופן? לנו, כיהודים, חשוב לזכור. התנ"ך והתפילות מלאים בחובה לזכור אירועים שונים בהיסטוריה, אולם כפי שהסביר פרופ' יוסף חיים ירושלמי, מגדולי ההיסטוריונים במאה שעברה, הזיכרון היהודי מבוסס על טקסים ומשמעויות ולא על פרטים וכתיבה היסטורית. ברוח זו, אין זה מספיק לזכור שרצחו אותנו אלא יש לצקת פנימה תוכן משמעותי. זיכרון משמעותו לקיחת אחריות לא רק על העבר, אלא גם על ההווה והעתיד.
זיכרון בסלון עם בני נוער
(.)
איש חכם אחד אמר שאם השטן השקיע כל כך הרבה מאמצים להרוג את העם היהודי, סימן שיש לנו ייעוד מיוחד שמאיים עליו. את הייעוד הזה עלינו למצוא. הסבים והסבתות שלנו לא באו לכאן רק בגלל השואה, אלא גם כדי להגשים את החלום היהודי ההיסטורי של יישוב ארץ ישראל, הקמת מדינת לאום יהודית וחברת מופת שתהיה אור לגויים. את החלום הזה, שאותו ביקשו הנאצים לגדוע, עלינו לטפח. את הייעוד הגדול שממנו חושש השטן, עלינו להזכיר לעצמנו.
לפני שנים רבות, בהיותי נער צעיר, פנה אלי במפתיע אחד הזקנים בבית הכנסת ואמר לי: "נתנאל, אני מבקש ממך שלעולם לא תשכח את השואה". דבריו, שנאמרו ללא כל הקשר ולכאורה ללא סיבה, נחרטו עמוק בליבי. לכן אני לא מקבל את הטענה שצריך להתמקד רק בלקחי השואה ואין צורך להכיר את הסיפור ההיסטורי. כמורה להיסטוריה ומדריך (לשעבר) של משלחות נוער למחנות בפולין, אני סבור שחייבים להכיר היטב את מאורעות השואה ואת האירועים שהביאו אליה. זהו הבסיס לכל דיון משמעותי בסוגייה.
אולם במקביל עלינו לחזק פרויקטים של זהות חיובית כמו "עשרת ימי תודה", ו"מסע ישראלי" שחותרים להעמיק את הזהות היהודית והישראלית שלנו. בדומה לפרויקט המופלא של "זיכרון בסלון", הייתי רוצה לראות מעגלי שיח ביום השואה שידונו בשאלה מה עלינו לעשות, כיהודים וכצאצאי ניצולים, כדי להביא את העולם למקום טוב יותר.
ד"ר נתנאל פישר אורן סננסאין סיכוי שנצליח להגיע להסכמה על משמעות זיכרון השואה. האם הלקח מהשואה הוא פרטיקולרי או אוניברסלי? דתי או חילוני? זהו ויכוח אמיתי ולכן חשוב לקיים אותו שוב ושוב, גם אם כל אחד מאיתנו יבחר לקדם את המסקנה שלו. אך כך או אחרת, הלקח המרכזי הוא החובה לקחת אחריות. השואה צריכה לעורר אותנו ולחדד עבורנו ששום דבר אינו מובן מאליו. הזיכרון צריך להזכיר לנו שיש לנו ייעוד. אנחנו לא עם של מוזיאונים אלא של עשייה ויצירה.
הסבים והסבתות שלנו, אודים מוצלים מאש, מסתכלים עלינו משמים ואומרים לנו "עכשיו תורכם". אל תשכחו את הסיפור, אבל אל תסתפקו בו. חשוב מאוד לזכור, אבל לא פחות חשוב לא לשכוח את האחריות היהודית, הלאומית והאוניברסלית שהשואה מטילה על כתפנו ליצור פה עולם טוב יותר.
- ד"ר נתנאל פישר הוא ראש בית הספר למדיניות ציבורית במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט. לשעבר מדריך משלחות נוער לפולין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
