ההודעה של סין הבוקר (שלישי) על "ממשלת פיוס לאומי", בהשתתפות חמאס ופתח, שתשלוט ברצועת עזה אחרי המלחמה, היא עוד אחת מהודעות רבות דומות שכבר פורסמו בעבר. אך למרות הבשורה על פיוס, הקרעים בפועל עמוקים מאוד והשיח הפלסטיני רק הולך ומסתבך, במיוחד על רקע המלחמה שחמאס מנהל ברצועת עזה.
התקשורת הממלכתית בסין הודיעה כי 14 פלגים פלסטיניים, שמקיימים ביומיים האחרונים פסגה בבייג'ינג, הגיעו להסכם להקמת ממשלת ביניים שתשלוט ברצועה, וחמאס אף בירך על מה שכינה "אחדות לאומית". גורמים בפתח לעומת זאת מפקפקים בהסכם, וטוענים כי "לחמאס חשוב כרגע הסכם כלשהו בשביל לקבל 'חתיכה מהעוגה'. הם מבינים שהם הולכים להתמוטט, בין היתר בגלל שהכניסו את עזה למלחמה שהביאה הרבה סבל והרס. הציפיות מההסכם בסין נמוכות מאוד. הוא יהיה כמו קודמיו".
בנוסח הרשמי של סין נכתב כי בהסכם יש "מחויבות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים, בהתאם להחלטות האו"ם הרלוונטיות, ויש להבטיח את זכות השיבה בהתאם להחלטה 194". אך החלטה 194 משמעותה המעשית היא - הכרה במדינת ישראל. בג'יהאד האיסלאמי מיהרו להתנער מכך, וטענו כי "מה שהודלף לתקשורת בנוגע להצהרה הסופית של הפיוס הפלסטיני בסין אינו מדויק".
בג'יהאד הוסיפו: "אנו דוחים כל נוסחה הכוללת הכרה בישראל במפורש או במשתמע מכך. לא הסכמנו לכלול נוסחה שקובעת החלטות בינלאומיות שיובילו להכרה בלגיטימיות של היישות הכובשת".
2 צפייה בגלריה
ההסכם נחתם בסין. מימין לשמאל: מוסא אבו מרזוק, וואנג יי ומוחמד אל-עאלול
(צילום: Pedro Pardo / AFP)
עם זאת, סוגיית ההכרה בישראל היא לא הצרה היחידה עבור הפלגים הפלסטיניים, ובמיוחד פתח שכמעט נסוגה מהשיח הזה בעקבות התנהלות חמאס כלפי פעיליה. לפי הדיווחים, בצל המלחמה חלה עלייה בשנאה והאיבה של אנשי חמאס - שהחלו "לסגור חשבונות" עם פעילי פתח, תוך הכאתם, עינויים והוצאתם להורג ברצועת עזה.
הפסגה, נציין, לא נערכה בהשתתפות הדרגים הגבוהים בארגונים - לאחר שאבו מאזן סירב להגיע אליה, ובתגובה לכך בחר גם איסמעיל הנייה שלא להשתתף. לכן, מטעם פתח השתתף בפסגה מוחמד אל-עאלול, שנחשב לסגנו של אבו מאזן. מטעם חמאס השתתף מוסא אבו מרזוק, שבעבר כיהן כראש הלשכה המדינית של חמאס.
היסטוריה של הכרזות וכישלונות
לאורך ההיסטוריה נערכו כאמור לא מעט ניסיונות, דרך מדינות שונות, להגיע להסכם בין פתח וחמאס. הניסיון הראשון היה בשנת 2007, אז סוכם על הקמת ממשלת אחדות לאומית ברשות הפלסטינית, ועל תום המאבקים הפנימיים על שליטה שהתנהלו ברשות מאז 2005. פטרונו של ההסכם היה מלך סעודיה באותם שנים, עבדאללה בן עבד אל-עזיז אל-סעוד, אך מהר מאוד ההסכם כשל, כיוון שלא פתר את סוגיית הביטחון ברצועת עזה - מה שהאיץ את העימות בין חמאס לפתח מחדש.
בחודש מרץ 2008, נעשה ניסיון נוסף להגיע להסכם בין הצדדים. יוזמת תיווך תימנית הניבה אז את "הצהרת צנעא", מסמך עליו חתמו בכירים משתי התנועות, שקרא "להחזיר את המצב לקדמותו - כפי שהיה לפני האירועים בעזה". אך גם הפעם המגעים כשלו, וזמן קצר לאחר מכן לשכת אבו מאזן התנערה מהמסמך, וטענה כי אנשי פתח שחתמו עליו לא ייצגו את אבו מאזן. כשלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2011, נחתם הסכם הפיוס בקהיר ונציגי שני הפלגים הודיעו על הקמת ממשלה משותפת לאחר הבחירות לנשיאות ולמועצה המחוקקת. שוב - הדבר לא קרה.
ב-2012 התקיימו שיחות נוספות, הפעם בדוחא, ובשנת 2014 חתמו חמאס ופתח על "הבנות ליישום הסכמי הפיוס". יותר משנה עברה, ובמהלך חודש דצמבר 2015 וחודש ינואר 2016, הצדדים ערכו בחשאי את "שיחות דוחא" - כדי לנסות להשלים את ההסכם שהושג בשנת 2014. אך בפועל, כל הניסיונות שהגיעו לאחר מכן - לא קידמו שום הסכם בשטח. אפילו להפך, המצב נהיה גרוע יותר.
