התקיפה באיילון בחודש שעבר
(צילום: סבטה)
הנה ארבעה סיפורים קטנים מהחיים. ידידי אודי סיפר לי בשבוע שעבר בטלפון: "יצאתי מפגישה בבניין משרדים במרכז ורצתי למכונית שלי, לחוץ להגיע לפגישה אחרת. כשהגעתי גיליתי שאיזו מרצדס חוסמת אותי. צפרתי, צעקתי. כלום. הנהג לא נראה באופק. צלצלתי למשטרה ודיווחתי את מספר הרישוי של המכונית החוסמת. השוטרת במוקד 100 אמרה שהיא מיד מאתרת אותו ואז הוסיפה משפט שהלך איתי כל היום: 'אני ממש מבקשת ממך שכשיגיע הנהג החוסם - אל תחליף איתו מילה ואל תיצור שום מגע. לא בדיבורים וכמובן שלא במעשים'".
סיפור 2: חברתי ע.ג היא רופאה בחדר מיון במרכז רפואי גדול. בשבוע שעבר, לקראת סוף משמרת עמוסה ומעייפת במיוחד, הגיע אדם מבוגר מלווה בבניו. המיון היה עמוס, אז מה לעשות – מחכים. מה גם שהאיש לא היה במצב מסכן חיים. אבל ההמתנה הארוכה עלתה לאחד מבניו על העצבים. הוא ניגש, כולו זעם, לתא שבו היא טיפלה באותו רגע בנערה, הסיט את הווילון בפראות וצווח עליה: "אם לא תבואי עכשיו לטפל באבא שלי, אני גומר עלייך ועל המשפחה שלך". ע' נשמה עמוק וענתה שאם הוא לא יירגע וימתין בסבלנות, היא תקרא למשטרה. "אני שם זין, לא פוחד מאף אחד", הוא ענה לה. ע' והמשיכה לטפל בנערה כשהחלאה עומד מעליה עד שסיימה.
למה לא קראת למשטרה, שאלתי אותה. היא ענתה: "אם הייתי קוראת למשטרה בכל פעם שמאיימים עליי, הייתי מבלה חצי משמרת בטלפון. לפחות הוא לא הרים יד. יחסית יצאתי בזול".
סיפור 3: לפני כמה ימים יצאתי מהופעה בהיכל מנורה. שוטר כיוון את הנהגים היוצאים מהחניון ואסר על הפנייה ימינה. רוב המכוניות צייתו כמובן, אבל אז הגיע הפושטק התורן, נהג כוחני מהסטייל המוכר של הישראלי המכוער. הוא התווכח עם השוטר, קילל אותו וקינח ב"יא בן זונה, עכשיו בן גביר יטפל בכם".
סיפור 4: בן זוגי, קצין משטרה לשעבר, היה בדרכו לרחובות כשמשום מקום הגיח רכב עם נהג פרוע שחתך אותו באגרסיביות וכמעט התנגש בו. האינסטינקט הראשון של בן זוגי, לא איש בלתי חסון, היה לרדוף אחרי החוליגן ולהתעמת אתו. למזלנו גבר בו החכם על הצודק. המקרה הזה העלה אצלי רעיון: אולי כדאי לתת לקציני משטרה בדימוס, אלה שיסכימו, לשמש מעין כוח מילואים לעת מצוא, ולהעניק להם את הזכות לטפל באלימות כשהם נתקלים בה, כולל סמכות לעצור ולרשום דו"חות.
תיעוד: משחית צמיגים של נהג רכב אחר בכביש 431
(צילום: צילום: סופיאן זחאלקה)
הסיפורים ה"קטנים" האלה מגלמים בתמצית את כל מה שקורה בשנים האחרונות לחברה הישראלית, שהפכה אלימה כל כך, שונאת כל כך, הר געש רותח של עצבים. משפט האזהרה של השוטרת-המוקדנית מראה עד כמה התמסדו מצבי האלימות האלה. זוכרים את הסרט המזוויע "תפוז מכני"? ובכן, אנחנו מתגלגלים לשם.
ג'ודי ניר מוזס שלוםוהכתובת ברורה: ההנהגה, זו שניזונה מליבוי השנאה. כמו שאמר נתן אשל, האיש הכי קרוב למשפחת נתניהו: "הציבור הלא-אשכנזי שונא הכל. השנאה מאחדת את כל המחנה שלנו". בניגוד למר אשל, אני לא חושבת שהשנאה והאלימות מאפיינות רק עדות מסוימות. היעדר סבלנות והיעדר סובלנות הם נחלת כל המגזרים בחברה הישראלית. וזה לא מפתיע בכלל כי יש בהנהגה מי שעובד בללבות את האש ולהזין את המדורה. קטטות בין חברי כנסת עוד לא מתרחשות, אבל יש לא מעט פוליטיקאים שמפגינים שם אלימות מילולית שאינה יותר עדינה מזו שרואים ברחוב: צרחות בהמיות, השתקה כוחנית של הדוברים בדוכן, מי שלא חושב כמוני הוא "בוגד", "אנטי ישראלי", "תומך טרור".
כשהשר המיועד ל"ביטחון לאומי" איתמר בן-גביר מדבר על לעשות סדר ולהחזיר את המשילות בפריפריה, כדאי שיסתכל קודם על מה שקורה בלב ליבה של הישראליות - ברחובות, בכבישים, בבתי החולים, בבתי הספר. גם שם חוגגים האלימות, החוליגניזם וחוסר המשילות. בבקשה, ח"כ בן-גביר, נראה אותך פועל בלב הערים. אולי מהכח שלך על בנימין נתניהו תצמח הישועה: תשיג עוד תקנים, תגבה את השוטרים, תן להם תחושה שמישהו מטפל בבעיות הללו. אני אישה אופטימית מטבעי, ומחפשת - אם צריך אז בנרות - את החצי המלא של הכוס. אני מקווה שלא אטעה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
