פרידה שניידרמן, אחותו של סמל מאיר רוזנשטרוך שנהרג באסון התרסקות מסוק הצרעה של טייסת 114 לפני 50 שנה, התייחסה הבוקר (שלישי) לפעולה של לוחמי שלדג בחרמון הסורי שבמהלכה נמצאו שרידים של כלי הטיס. "כשמפקד 669 התקשר אליי הייתי בהתחלה מאושרת", אמרה שניידרמן בריאיון לאולפן ynet. "בתת-מודע שלי תמיד חיפשתי משהו חי, איזו מזכרת חיה. זה היה מעין המסמר האחרון שאמר לי 'זהו, אחיך לא ישוב', והיה לי קשה מאוד לקבל את זה".
הריאיון עם פרידה שניידרמן
( צילום: ירון ברנר)
מסוק מסוג צרעה (סופר פרלון) של טייסת 114 יצא בערב יום העצמאות 1974 לחלץ פצועים והרוגים מחטיבת הצנחנים, שנפגעו במוצב הפיתולים שבדרך לחרמון הסורי. על המסוק היו שישה אנשי צוות. כשהמסוק הנמיך בשביל לנחות, הוא הסתחרר באוויר, התרסק ועלה בלהבות.
כל אנשי הצוות נהרגו במקום: הטייסים סגן אמיר אמית ורס"ן לוי גולן, המכונאים המוטסים סמ"ר יעקב ברנהיים וסמ"ר יעקב רול, הרופא המוטס רס"ן ד"ר אחיקם אבני פיינשטיין והחובש סמל מאיר רוזנשטרוך. חלקי המסוק התפזרו בירידות בהר במהלך התאונה ואיתם פריטים נוספים. בעקבות כיבוש החרמון הסורי, נרשמה סגירת מעגל כשלוחמי שלדג מצאו את הרוטור הקדמי של מסוק צרעה מספר 17.
"הדפיקה הראשונה בדלת על נפילת אחי די הרסה אותי ואת המשפחה שלי", סיפרה אחותו של סמל רוזנשטרוך. "כשקיבלתי את הטלפון ממפקד 669 שמחתי ובכיתי ביחד, כי זה פשוט הפיל אותי על הקרשים. ניסיתי למצוא את הרגע הזה ואת המחשבה הנה יופי, מצאו את מה שחיפשו כל כך הרבה שנים, ובכל זאת המדינה לא שוכחת, ובטח לא 669 שזה הבית השני שלנו".
שניידרמן הוסיפה: "הסתובבתי במשך יומיים כשזה לא אני. אני טיפוס מחייך ומאוד אופטימי, אבל זה מחזיר אותך לשכול הפרטי שלך מההתחלה, למרות שאין לשכול תוקף. זה החזיר אותי לימים הראשונים של השכול, והיה לי קשה מאוד. אבל תודה על מה שיש".
מה את זוכרת מהאירוע?
"אחי התקשר אליי ביום שישי ואמר לי 'פרידל'ה, אני יורד, תגידי לאמא שתכין דברים טובים לשבת. שבת הגיעה, ולרגע לא חשבתי שאיזה אסון צריך לקרות ובטח לא בבית שלנו. לצערנו, ההורים שלי היו ניצולי שואה ומספיק רדפו אותם האסונות. הגיעה שבת, התנהלנו כרגיל, ואפילו לא הייתה לי תחושה לא טובה. פתאום טלפון מאחד השכנים של הוריי: 'בואי, אחיך נפצע'.
"אני הייתי באותו רגע עם שני תינוקות. אמרו לי 'את הילדים תשאירי פה'. מהר מאוד הבנתי שהאסון הרבה יותר גדול, וכשנופלים עם מסוק אי-אפשר להישאר רק פצוע. זהו, הגענו הביתה, פגשתי את המהומה השכונתית ואת הצרחות של אמא שלי שמלוות אותי עד היום".
שניידרמן ציינה עוד: "כשאחי התגייס הוא היה בן 18, ואני הייתי מאוד קשורה אליו. הוא היה החבר שלי, איש הסוד שלי. לימדתי אותו את כל מה שידעתי. בגיוס קניתי לו שרשרת מזהב עם מגן דוד. הדבר היחיד שהגיע מכל אנשי הצוות זו אותה שרשרת, זו המזכרת שקיבלתי מאחי. אני נושאת אותו לכל מקום. אני החלטתי להיות למען אחרים כשהוריי נפטרו, אז הלכתי להיות מתנדבת בארגון יד לבנים. כבר 20 שנה אני מתנדבת כיושבת ראש של ועדת האחים השכולים. הצלחנו להביא את האחים מהצל לאור".
