"ישמר נא זכרה של אותה 'חקירה' ושל 'דעת קהל' מתערבלת, השופטת בג'יפ בנסיעה מהירה עם תיבת בלמים מקולקלת! / והאיש יזכר, זה האיש הנדון שידע כי נקי הוא גווע. אך ככלות כל תקווה הוא הצדיע ב'דם!' לכיתה שכיוונה את רוביה!" (מתוך "אלמנת הבוגד..." שנכתב על פרשת טוביאנסקי ופורסם ב"דבר", מאת נתן אלתרמן)
רביעי שעבר, המושבה הגרמנית בירושלים.
לפנינו רגע של תיקון. ההיסטוריה, אם מטים אוזן, עושה ביפ־ביפ כזה של רוורס, ובאנחת רווחה, מולנו, מעט משתנה. אדם שהוצא להורג אי־אפשר להחזיר. אבל הכבוד שלו, זה שנורה על ידי כיתת יורים – עם זה אפשר לעשות משהו. גם אם חלפו 74 שנה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ב־30 ביוני 1948, בשעה 19:15, מאיר טוביאנסקי, רק בן 44, הוצא להורג אחרי שבמהלך יום אחד נעצר, הואשם בבגידה ו"נשפט". הטענה הייתה שמסר לאויב רשימה של צרכני החשמל החיוניים בירושלים, ובכך גרם להפצצתם בזמן מלחמה. זו הייתה האשמת שווא, שהובילה למות חף מפשע. רגע אפל, שמאז לא היה כמוהו, של מדינה תועה בתחילת דרכה. של היהודי היחיד בתולדותיה שהוצא להורג.
ועכשיו, אחרי שלושת רבעי מאה שבו כבוד הקורבן הודחק, משהו קורה. בכירי חברת החשמל מתכנסים לקריאת תחנת הכוח הראשונה בעיר על שם העובד שלה. הבוגד־שלא־בגד זוכה להכרה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ובטקס יעקב בנטוב, בן ה־85, בנו היחיד של מאיר טוביאנסקי. הוא היה ילד כשאביו נעצר במהלך קניות בשוק הכרמל, ולא חזר. אבל אצלו אין עכשיו דמעות. דקות אחרי שהטקס מסתיים, יעקב מוסיף שגם אין מקום לרגשות. "אז מה יש", אני שואל. "אבן דרך", הוא אומר. ואז שוב, "אבן דרך", ולרגע זה נדמה כמו מסע מפרך אל מחוזות הצדק, שמתנהל מאז אותם ימים של הולדת המדינה. "יעקב", אני שואל, "תן להבין, אתה שמח, כועס, עצוב, מה?" אבל הבן, שבעצמו היום סבא, אומר שהכול טוב, באמת, בוא נעזוב תחושות. יש אבן ויש דרך. זה מה שצריך לראות.
מצפה הראל, כמה ימים אחר כך.
כשמביטים דרומה, אל העמק השרוע תחתינו, נשקף מעין ערבוב בירוק־שחור של נופים, אירועים וזמנים. הנה הם, כאילו מוקרנים: ימי הקמת המדינה, הכפרים הערביים מאזור הרי ושפלת יהודה שפונו לטובת יישובים יהודיים, והמקרה הנורא ההוא.
יעקב בנטוב עומד 50 מטר לערך מבית הספר שאיכלס בעבר את ילדי הכפרים בית ג'יז ובית סוסין. בתוכו או לידו, לפי אחת הגרסאות, התנהל משפט השדה של אביו. זה מבנה אבן ישן, מתפורר. לידו מגדל תצפית נטוש, מדרגות מתפתלות סביבו. אי־אפשר להתקרב אליהם. הם מגודרים, ויש שלטי סכנה, ומבנה מסוכן וכאלה.
כשהעולם סביבנו בגוני טבע מוארים, יעקב מביט בתמונה בשחור־לבן. מצולמים בה אמו, לנה, ואביו, מאיר. יד ימין בכיס, מבט רציני, פנים מוארכות, תווים מעט נוקשים. דומה ליעקב. רק שהבן מבוגר מגיל אביו בתמונה ביותר מ־40 שנה. "את התמונה הזו אני צילמתי", יעקב נזכר. זה היה על גג ביתם, ברחוב המלך ג'ורג' 30 בירושלים.
כשאבא נעלם הוא היה בן 11. הזיכרונות מאז מקומצים. ובכל זאת ישנם רסיסים. ומהרסיסים האלה, יעקב אומר, אפשר עדיין להרכיב תמונה. גם אם מעט דלה. והתמונה היא שהיה אבא. ואפילו אבא טוב, היה.
יעקב נזכר בטיולים משותפים, בשבתות, אל העיר העתיקה בירושלים. והיה אחד לחברון. יש לו משם צילום של כנסייה רוסית, הוא מציין. חוץ מזה, החיים לא זימנו לשניהם יותר מדי הזדמנויות לבלות יחד. אביו עבד כמהנדס בחברת החשמל, שימש כמפקד שדות התעופה של חיל האוויר באזור ירושלים, היה פעיל שנים בארגון ההגנה ונלחם כקצין הנדסה עבור הצבא הבריטי בלוב, בסוריה ובאיטליה. "היה מגיע לחופש לא כמו שנהוג עכשיו", יעקב מתאר, "אלא פעם בחודש, חודשיים, חצי שנה".
ב־30 ביולי 1948, כשהגיע מירושלים לתל־אביב, טוביאנסקי נעצר ונלקח בג'יפ לחקירה. זה היה פתאומי. ההליך, בראשות ראש המודיעין איסר בארי, היה רחוק מלהיות חוקי. אנשי המודיעין בנימין גיבלי, דוד קרון, ואברהם קדרון - שבמהלך אותו יום הפכו מחוקרים לשופטי בית הדין ‑ חרצו שטוביאנסקי אשם בריגול. הרקע היה מידע שהגיע מפקיד חברת החשמל, לפיו ראה את טוביאנסקי מעביר למנהל הבריטי של החברה את רשימת צרכני החשמל החיוניים בירושלים. טענת השווא הייתה שאלו הופצצו הודות לאותו מידע. תוך זמן לא רב יתברר שההפצצות קדמו למסירת המידע.
כך או כך, טוביאנסקי לא חזר הביתה. יעקב זוכר את אמו לנה מתרוצצת, פונה לגורמים שונים, בהם עו"ד אשר לויצקי, כדי שיסייעו להבין מה עלה בגורל בעלה. במכתב ששלחה לראש הממשלה בן־גוריון חודשים אחר כך, תיארה כיצד נדהמה לקרוא בעיתונות על דבר הבגידה, והוסיפה כי לא קיבלה הודעה רשמית על מות בעלה: "עד להודעה בעיתונות עוד קיוויתי בעמקי ליבי שמא הייתה כאן טעות, ובוודאי בעלי עוד יחזור אליי. אך המהלומה הזאת, שבעלי איננו ושמת מות בוגדים, דיכאתני עד היסוד. העולם חשך בעדי. הבטתי על בעלי כאיש נאמן לעמו ולארצו, כפי שעשו כל מיודעיו, והנה פתאום ‑ 'הבוגד טוביאנסקי', ואני אשתו - אשת 'הבוגד', ובנו יחידו יעקב – בן 'הבוגד'".
ב־1 ביולי 1949, שנה אחרי שהאב הוצא להורג, שלח בן־גוריון מכתב ללנה, ובו ציין כי קיבל לידיו את דוח בירור האירוע המלא. "נמצא שמאיר טוביאנסקי היה חף מפשע, ופסק הדין וביצועו הם טעות טרגית... לא הייתה לו שום כוונה רעה, ובלי כוונה אין מעשה בגידה". באותו מכתב הבטיח בן־גוריון כי "יסודר מפקד מיוחד בבית הספר שבו לומד בנך, בו יימסר לכל הילדים מטעם הצבא על הטעות הטרגית שנפלה כאן, למען יידעו חברי בנך שאביו נפל בטעות, וילדו יוכל להתגאות בשירות של הוריו".
מפקד כזה, יעקב אומר, לא היה. "אל"ף, לא היו לימודים אז. ואחרי שנגמר החופש לא היה טקס ולא היה מסדר".
בכל אופן, עוד קודם למכתב הזה מבן־גוריון, אמא ויעקב ביקרו אצלו בלשכה. "הוא אמר את מה שהיה לו להגיד. שהוא מצטער, שאת הנעשה אין להשיב וכל המילים היפות", יעקב משחזר. ואז נזכר. פעמיים אחר כך, כשחזר מבית הספר, פגש את ראש הממשלה המיתולוגי ברחוב, כשזה צעד עם שוטר מהלשכה שלו בירושלים לכנסת הישנה. "הוא נופף לי לשלום, עשיתי לו בחזרה. לא היה מצידי כעס עליו. הוא לא אשם בשום דבר", יעקב אומר.
אני שואל אם התגאה באביו, אבל לא מקבל תשובה ברורה. "להתגאות זה מושג ערטילאי", יעקב משיב, "אני לא הולך ומנופף בדגלים".
ואולי, הערה, אם להסתכל במציאות, המדינה של בן־גוריון, לאורך השנים, לא עשתה הרבה, או כמעט כלום, כדי לקשור בזירה הציבורית בין המילים "טוביאנסקי" ו"גאווה", כדי שהמילה "ערטילאי" לא תצוץ כשמוזכרת הפרשה.
ממשיכים במסע.
אנחנו עכשיו על שרידי הכפר הערבי בית ג'יז שבתוך קיבוץ הראל, בין בית־שמש לרמלה. כאן, מול כיתת יורים, ניטלו חיים - על יד אחד מקירות מבנה האבן המתפורר, "בית הקשתות" שמו, שבחלקו העליון חלונות מעוגלים; או שאולי בשטח הפתוח ממול, לאורך גדר האבנים. גופתו של טוביאנסקי הוטמנה בשלב ראשון איפשהו בסביבה, ורק כעבור שנה הובאה לקבורה בטקס צבאי. בעיתונות של אותם ימים נכתב כי "בנו של המנוח אמר 'קדיש' בקול צלול ונרגש". יעקב אומר שהוא לא יכול לומר איך הרגיש אז. "הביאו את הגופה בארון, שמו על קומנדקר, ושישה קצינים סחבו את הארון", הוא מתאר.
אנחנו עומדים ליד מבנה האבן לרגע. גם אז, סוף יוני, בטח בערה מלמעלה שמש שהקשתה לחשוב בבהירות. מהביל פה עכשיו. ברקע הרמקולים של היקום כאילו מופעלים, מהדהדים בסטריאו על־זמני את עדויות "השופטים": "ביטוי לקבלתו את הדין נתן בעמידת דום, ללא פקודה לכך, בעת הינתן צו האש"; או "לא זכור לי אם ביקש לכתוב מכתב או צוואה... הוא לא היה קשור־עיניים ולא קשור־ידיים. הוא עמד בקומה זקופה"; או עדותו של דוד קרון, מחורצי הדין: "הוא הלך בברכיים כושלות וטען וביקש כל הזמן, 'תרחמו על אשתי ועל ילדיי', בעיקר הזכיר את הילד. איך יתחנך הילד, איך יגדל, ומה יגידו לו על אביו".
אני מזכיר מקצת העדויות ליעקב. אין צורך, הוא מכיר. הוא איש של פרטים ועובדות. רק שהסיפור שמתואר ממנו איכשהו חסר, אין בו את החלק של המשמעויות. מה זה עשה לו לנפש ואיך מהשברים חיבר חיים. ניסית לדמיין את מה שהתרחש פה, אני שואל. "לא, קשה לדמיין", הוא מניד לשלילה. מה זה עושה להיות פה, אני מנסה. יעקב דומם. שנייה, שתיים, שלוש. מניף ידיים לצדדים. "אני לא מתרשם ממקומות", הוא אומר. "למה? קרה פה דבר דרמטי. החיים שלך, הכול השתנה". "קרה דבר, אין ויכוח", יעקב אומר, עוצר, ואז מוסיף: "קרה".
5 צפייה בגלריה
יעקב בנטוב (מימין) עם אורן הלמן, סמכ"ל חברת החשמל, ושופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, בטקס
(צילום: יוסי וייס, חברת החשמל)
המדינה לא מיצתה את הדין עם שופטי השדה. רק אחד הועמד למשפט. איסר בארי הורשע בהריגה. העונש היה קנס של לירה, ומאסר של יום, "מזריחת השמש ועד שקיעתה", וגם אז הנשיא חיים ויצמן העניק חנינה.
"היום אני מסתכל על המשפט הזה כבדיחה. לאמא שלי אני מניח שהעניין כאב. היא נסעה כל יום לדיונים מתל־אביב לרחובות", יעקב נזכר, "ואחר כך המשיכה לעבוד, להתמודד. לא הייתה לה ברירה אחרת. היא נפטרה צעירה, מאסתמה. אפשר להגיד שזו תוצאה ישירה של האירועים. אסתמה זה סוג של מועקה. זה קיצר לה את החיים".
אני שואל את יעקב על המילים האחרונות של אביו, שדאג מה יהיה על חינוך בנו היחיד. "אפשר להגיד שזה סוג של צוואה", יעקב מסכים, ומוסיף שבמהלך חייו למד בטכניון, עשה דברים, ככה שאם אבא היה רואה אותו בטח היה אומר שעמד במשימה.
הוא היה קצין בחיל הנדסה, בדיוק כמו אביו. באחד הניווטים, נזכר, מצא את עצמו לא רחוק מכאן, מהבית שבו זה קרה. אחר כך, הבן של הבוגד־שלא־בגד היה עובד מדינה. בקלות אפשר היה לתפוס כיוון אחר. להחליט, אני לא חלק ממדינה שבגדה. שהרגה.
"אפשר להגיד כל מה שאתה רוצה", יעקב משיב, "נגיד שכעסתי, אבל זה לא משהו שאתה יכול לעשות, להמשיך לחיות עם הכעס".
יש אנשים שכועסים חיים שלמים.
"אני לא".
די שקט פה, ליד בית הקשתות, שגם עליו שלטי אזהרה ו"אין כניסה". כשברקע זמזום או צרצור מהמרחבים הפתוחים סביבנו, יעקב בנטוב וגדעון מיטשניק נזכרים בהיכרות ביניהם. זה היה לפני שש שנים. חתיכת מסע הם עוברים מאז. מסע להכרה.
מיטשניק הוא סא"ל במיל', ראש ענף מורשת באגף המודיעין, ועד לא מזמן מנכ"ל מכון ז'בוטינסקי. אל יעקב פנה כאדם פרטי. משהו בער בו. העוול. למרות שפרשת טוביאנסקי היא דרמה וטרגדיה ועוד תיאורים חסרי תקדים בתולדות המדינה - היא בקושי נוכחת. לא בתוכניות הלימוד. לא במרחבי המורשת. בטח לא בתודעה.
"בהרצאות שאני מעביר", מיטשניק מספר, "אני שואל אנשים, ברובם בוגרים, על פרשת טוביאנסקי, הם לא יודעים, לא זוכרים. שים עמדה ברחוב, תעשה סקר, אני חותם שבין עשרה ל־20 אחוזים אולי יידעו".
הוא פונה ליעקב. "ב־2016, כשאני מתקשר אליך בפעם הראשונה ושואל אותך אם מקובל שנצא לדרך של הנצחה, זה עושה לך משהו?"
"הטלפון הפתיע", יעקב משיב, "לא הכרתי אותך קודם, לא הכרת אותי. מתקשר אדם פרטי שנקשר לעניין".
"אני זוכר ששאלתי אותך", מיטשניק אומר, "תגיד, היה איזה אירוע הנצחה לזכרו של אבא? אתה אומר שלא. 68 שנה אחרי, אין אירוע הנצחה. אין שלט. אני בודק, המקום היחיד שבו הוא מונצח זה בית יד לבנים".
יעקב: "אתה התחלת לגלגל, להפעיל מערכות. התנעת את חברת החשמל. אמא שלי ניסתה בשנות ה־60 לדבר שם עם המנהלים. אמרו אי־אפשר, כן אפשר, אישורים. אמא נפטרה ולא יצא כלום.
"חשוב שתהיה הנצחה. מה שנעשה עכשיו מכובד, אבל זה לא תיקון. את מה שנעשה אי־אפשר לתקן. יש עובדה היסטורית שנקבעה. אבל יש להשאיר ציוני דרך. למשל הבזקי אור על אתרים היסטוריים".
על המבנה שלידנו מוטבע לוח עם כמה משפטים על טוביאנסקי והפרשה. הציון וההסבר התווספו רק לפני כמה שנים, וגם זה בעקבות פעילותם של מיטשניק וזאב זמיר. האחרון, חבר קיבוץ הראל, בן 67, מתגורר אולי קילומטר מכאן. למרות שבקיבוץ כינו את המקום "בית טוביאנסקי", לא הייתה פה הנצחה. "לפעמים, כדי שאפשר יהיה להמשיך לחיות", זמיר אומר כשאנחנו ליד השלט, "אתה צריך להכיר בעוול שנעשה למישהו. לדעת לבקש סליחה".
אז זה, ותחנת הכוח על שם טוביאנסקי, הם חלק ממהלך. מיטשניק מתאר איך בשנים האחרונות היטלטל בפגישות עם בכירי הצבא ומשרד הביטחון, אנשי חינוך, המועצה לשימור אתרים, קק"ל, חברת החשמל, ראשי ערים. האיש מסביר שהלהט זה כי הוא שרוט, ושיש מחיר לשריטה, אבל בעצם יש פה שליחות ומסע. הוא רוצה את טוביאנסקי בתוכניות הלימוד, במורשת הקרב של צה"ל, על שמות רחובות. אחד כזה צפוי בקרוב בירושלים.
"העיסוק לא צריך להיות רק ברמה של הנצחה ושילוט. זה לא הדבר הכי חשוב. אני לא רוצה שהציבור יעמוד דום, רק שיכיר", מיטשניק אומר, "כשקבוצות מטיילים מגיעות למצפה הראל, שלא ידברו רק על דרך בורמה, אלא גם על פרשת טוביאנסקי. זה פתח להיות חברה ישראלית אנושית יותר, טובה יותר, רגישה יותר".
המסע של מיטשניק, מותר להניח, הוא מעבר לטוביאנסקי האיש ומיועד אלינו, הישראלים. אלה שמאוימים, שותקים ומשתיקים כשהנרטיב על המוסר היהודי, על טוהר הצבא, מקבל סדקים. ואולי, סוף 2022, יש מקום לעדכן בווייז המצפוני את מי אנחנו רוצים לזכור. מי הגיבורים. ואחרי מותם, מה הלקחים.
בסוף צריך אחד שרוט שבוער בו משהו; וצריך עולם שעבר תהליך, שראה פסיכולוג, שבשל להישיר מבט אל כבודו של אדם מלפני 80 שנה; וצריך מדינה שתבין שאור השמש וההכרה, אם לשבש קצת את הפתגם ההוא, הם חומר החיטוי הטוב ביותר, גם בכתמים של 74 שנה; וצריך גופים שיקבלו אומץ, שיהיו הראשונים. נגיד חברת החשמל. שמצד אחד מתכננת להזניק לנו עכשיו מחירים, ומצד שני אוטוטו נכנסת לשנתה ה־100 ויש לה את "נקודות אור", תוכנית מורשת מקיפה לשימור נכסים וידע היסטורי.
בחזרה לירושלים.
בשבוע שעבר, בטקס בתחנת הכוח בירושלים, הייתה גברת אחת. רחל אברהמי. לא מחברת החשמל, לא קרובה של מישהו באירוע, אזרחית רגילה. ובכל זאת, היא ובעלה, ד"ר אברהם ישראל (טולי), שמעו ובאו. נסעו מהיישוב תמרת שבגליל, שעתיים וחצי לכיוון בפקקים.
"באנו כי רצינו לחלוק כבוד לטוביאנסקי, למרות שעברו שנים רבות. בזמן האחרון המדינה שלנו לא לוקחת אחריות על הרבה דברים. ופה היו מספיק אמיצים", רחל, בת 72, תסביר אחר כך, ואז תוסיף: "שמחתי בשביל הילד הקטן יעקב, שהיום הוא גדול מאוד".
ואז שרון בנטוב, הבן של יעקב, יוסיף שבעיניו הטקס היה מיועד אך ורק לאבא, שזו סגירת מעגל עבורו – ושבטח כל הסיפור עשה לו טוב, למרות שקשה לראות מה מתחולל אצלו בַּבפנים.
בחזרה לסיור. ליד מבני האבן ההם, לפני שנפרדנו, שאלתי שוב את יעקב על העבר הטרגי, ואם האירוע חי בו, ורגשות ועניינים. "אל תעסוק בפסיכולוגיה", הוא קצת כעס. ולפני זה, בטלפון, ברגע של פתיחות, סיפר: "זה קשה. קשה לגדול בלי אבא. סיפור מורכב. תהליכים מורכבים".
ילד בן 11, בוגד־שלא־בגד, אבא שלא חזר, כיתת יורים, ומדינה שהתעלמה עד שההיסטוריה הצהיבה והשחירה. עד שהתפוגגו כמעט כל המעורבים. ועכשיו יש פה סבא בן 85, שלא מראה התרגשות כשסוף־סוף עושים. "אתה רואה שאני מתמודד. אני איכשהו שורד", מסביר כשאני שואל על ההתמודדות שלו. ואבן דרך, הוא אומר כששואלים.
פורסם לראשונה: 07:05, 08.07.22
