בארה"ב יש אמנם רק שתי מפלגות גדולות, אבל המרוץ לנשיאות כמעט לעולם אינו רק ראש בראש. למועמדים עצמאיים שהחליטו לרוץ לנשיאות הייתה לאורך השנים השפעה ממשית על תוצאות הבחירות, ויש סיכוי גדול שזה יקרה גם בנובמבר הקרוב. כמעט כל סקר שבו ג'ו ביידן נמצא בפיגור אחרי דונלד טראמפ, מבהיר כי הנשיא נפגע מיוזמות של מי שבדרך כלל מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית ועכשיו רצים בנפרד.
היוזמה המאורגנת ביותר הפעם היא גוף שקורא לעצמו "No Labels" (בתרגום חופשי: "בלי תוויות"), ומורכב ממי שמגדירים עצמם "אנשי מרכז". בפועל מדובר בדמוקרטים מהסוג שהיה מכונה פעם Conserva-Dems, דמוקרטים שמרנים ששלטו במפלגה עד ממש לא מזמן. דעותיהם מתאימות כיום הרבה יותר למפלגה הרפובליקנית של לפני עידן טראמפ, אבל הקיצוניות שלו מאפשרת להם להציג את עצמם כאנשי "מרכז". יתרה מכך, אף שמרבית אנשי המיזם באים מהדור של ג'ו ביידן, הם טוענים עכשיו שהוא הפך ל"שמאל קיצוני".
ביום שישי האחרון החליט הארגון באופן רשמי להציג מועמד מטעמו לנשיאות בנובמבר. יש רק בעיה אחת: אין להם עדיין מועמד כזה, ושלא לציטוט הם מודים שגם לא בטוח שימצאו אחד. עד כה ניסתה הקבוצה לגייס גם את מיט רומני הרפובליקני, שהיה מועמד לנשיאות ב-2012, וגם את ג'ו מנצ'ין, הסנטור הדמוקרט השמרן ממערב וירג'יניה, שהודיע על פרישה מהקונגרס. רומני ומנצ׳ין סירבו, בין היתר כי הם יודעים שלא יהיה להם סיכוי לנצח אבל הם עשויים למשוך מספיק קולות שבסופו של דבר בפועל יעזרו לטראמפ, והם לא רוצים להיות אחראים לכך.
מועמד חיצוני נוסף שמטריד בעיקר את הדמוקרטים הוא רוברט קנדי ג׳וניור, בנו של בובי קנדי, שנחשב מיתוס ליברלי גדול כמעט כמו אחיו, ג'ון קנדי. קנדי ג'וניור הלך לכיוון אחר לגמרי, ואף שהוא מגיע ממשפחת המלוכה של המפלגה הדמוקרטית, הוא רץ כמועמד עצמאי על פלטפורמה שקרובה הרבה יותר לזו של טראמפ מאשר לזו של אביו או דודו. הוא מכחיש חיסונים ומתנגד חריף להגירה, ויש לו היסטוריה של התבטאויות גזעניות ואנטישמיות. לא לגמרי ברור ממי הוא ישאב יותר קולות – ביידן או טראמפ – אבל לפחות לפי חלק מהסקרים, ביידן עדיין נפגע ממנו יותר.
מי שעוד עשוי לפגוע בביידן הוא קורנל ווסט, פרופסור שחור מוערך, שיכול למשוך אליו קולות רבים של אנשי שמאל קיצוני וצעירים שיסרבו להצביע עבור ביידן בגלל המלחמה בעזה. גם אם ווסט ישיג מעט קולות, הוא עדיין יכול להיות "הספוילר" שיגרום לביידן להפסיד. זה בדיוק מה שקרה ב-2016: טראמפ זכה אז במדינת פנסילבניה בהפרש של 47,292 קולות, במישיגן בפער של 10,704 קולות ובוויסקונסין ב-22,748. ד"ר ג'יל סטיין, מועמדת מהשמאל האולטרה קיצוני, השיגה בכל אחת מהמדינות האלה קולות רבים יותר מאלה שהפרידו בין טראמפ להילרי קלינטון, וזה הספיק לניצחון כולל של טראמפ.
הסיפור של סטיין מ-2016 אינו המקרה היחיד aבו מועמד צד שלישי משך מספיק קולות כדי להכריע את המרוץ לטובת אחד המועמדים: ב-1901 הפך סגן הנשיא טדי רוזוולט לנשיא אחרי שהנשיא הרפובליקני, וויליאם מקינלי, נרצח. רוזוולט זכה אחר כך בקלות בבחירות של 1904, אבל למרות שטכנית היה יכול לרוץ גם ב-1908, ויתר על האפשרות, ו-וויליאם הווארד טאפט הפך למועמד הרפובליקני וניצח בבחירות. ב-1912 החליט רוזוולט לחזור לזירה ולרוץ כמועמד עצמאי במחאה על כך שהרפובליקנים לא תמכו במדיניות פרוגרסיבית. הקולות הרפובליקנים התפצלו, רוזוולט זכה ב-27%, טאפט קיבל רק 23%, והמועמד הדמוקרטי, וודרו ווילסון, ניצח עם 42%.
הסיפור המפורסם ביותר מהעבר הקרוב הוא זה של איש העסקים רוס פרו, שזעזע את מערכת הבחירות של 1992. הוא היה מיליארדר פופוליסט ושמרן שרץ כעצמאי, והגיע לכמות מספקת של מצביעים כועסים כדי להכריע את הבחירות, רק כנראה לא בדרך שקיווה לה: פרו השיג כמעט 19% מהקולות, ואפשר לביל קלינטון הדמוקרטי לנצח עם 43% בלבד לעומת 37% לנשיא המכהן, ג'ורג' בוש האב.
מקרה משמעותי נוסף התרחש בבחירות של שנת 2000, ועליו היה אחראי רלף ניידר, אקטיביסט שמאלני, שהכריע את הבחירות בין ג'ורג' בוש הבן לאל גור. הבחירות הצמודות למדי הוכרעו במדינת פלורידה בהפרש של 537 קולות בלבד לטובת בוש. ניידר קיבל במדינה זו 97,488 קולות, ואם לא היה מתמודד היו רוב מצביעיו בוחרים באל גור, ומעניקים לו את הניצחון ואת הנשיאות. ניידר היה כבר אז פעיל קולני מאוד בענייני שינויי האקלים, ואפשר רק לדמיין עד כמה שונה היה נראה המאבק בתופעה ב-20 השנים האחרונות אם לא היה רץ לנשיאות.