בחייהם ובמותם: מאות בני אדם ליוו בצהריים (שישי) למנוחות את צלם ynet ו"ידיעות אחרונות" רועי עידן ואשתו סמדר שנרצחו בקיבוץ כפר עזה במתקפת הפתע של מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. "המצפן האנושי שלנו כבר לא עובד, לא יודעים לאן אנו הולכים ולאן נמשיך", אמר כרמל עידן, אביו של רועי. בני הזוג נטמנו זה לצד זו בבית העלמין בכפר הרי"ף במועצה האזורית יואב בזמן שבתם הקטנה אביגיל (3) מוחזקת כחטופה ברצועת עזה. שני הילדים האחרים - מיכאל (9) ועמליה (6) - התחבאו בארונות הבית ושרדו.
כתבי ynet מתן צורי ואילנה קוריאל, מספידים את רועי עידן, צלם ynet
(צילום: תומר שונם הלוי, גדי קבלו)
אביו של רועי אמר עוד בדברי ההספד שלו: "יום הרצח של רועי וסמדר היה ב-7 באוקטובר 2023, בין השעה 6:30 ל-7:30 קולם נדם לתמיד. במדינתנו זה מנהג שאין באף מדינה בעולם - שאבא קובר את בנו. אנחנו בהלם מוחלט. רועי וסמדר, אילו ידעתם כמה ילדיכם מיכאל ועמליה אמיצים הייתם גאים בהם. הילדים ראו את הזוועה בבית, כיצד רוצחים את סמדר. הם נכנסו לממ"ד והתחבאו במשך 14 שעות עד החילוץ. זה מזכיר לי שלפני 80 שנה ילדים התחבאו בעליית גג ובארובות. נכדתנו הקטנה בת השלוש שלא נמצאת איתנו, לא ננוח עד שלא נראה אותה איתנו.
"בתקופתי, בכל כניסה לבסיס היה פלקט מודיעין של קוף שלא מדבר, לא רואה, לא שומע. ביבי, זה מזכיר לך מישהו? לא? לא ראית ולא שמעת? כן, זה אתה. נכשלת, לך. אתה גם ראש ממשלה וגם הש"ג. אתה האשם מספר אחת. לך. ישראל לא בטוחה יותר. אתה המשל של הקוף, ההפגנות תרמו לפילוג בעם והאויב זיהה הזדמנות וכך היה. אנחנו קוברים היום את יקירינו, במלחמה הזו הפסדנו".
כרמל הודה על התמיכה שהמשפחה קיבלה מהנהלת ynet ומאנשי המערכת. הוא הודה לאלמוג בוקר מחדשות 13 ולכתבי ynet ו"ידיעות אחרונות" מתן צורי ואילנה קוריאל - עליה סיפר: "היא הייתה 200 מטר משער הקיבוץ, חיכתה עד שייחלצו את הילדים ב-21:00 בערב. היא לקחה אותם אליה, ובקור רוח תחת אש העבירה אותם למקום מבטחים. ברצוני גם להודות לצוות החילוץ ולכוחות הביטחון".
"אתם מבחינתנו עדיין איתנו"
ליזה, אמו של רועי, ספדה גם היא. "אני רוצה שכל הנוכחים כאן יידעו שמעבר לגבעה זה הבית שלנו", אמרה ליזה. "בכל בוקר כשאני יוצאת למרפסת אני רואה את הברושים האלה ואני צוחקת שכשאני יושבת ושותה קפה אני מדברת עם אלוהים. היום אני אצרף את סמדר ורועי ואני אדבר גם איתם.
"אני תמיד באתי בטענות לסמדר ואמרתי לה 'סמדר, כשחמאס יורים שיודיעו לי שלא תביאי לי את הילדים שלך במפתיע, אולי אני לא מוכנה, אולי יש לי תוכניות וזה'. אבל זה תמיד היה בצחוק, תמיד קיבלנו את הילדים. בכל פעולה שהייתה, בפעולה האחרונה ב4:20 לפנות בוקר הם הביאו את הילדים ושמרנו עליהם ולאחר מכן הם היו מעבירים אותם לביטחון לרמת הגולן. אני אמשיך לדבר עם אלוהים וכמו שאני מספרת לו על הטוב ועל הרע, אני גם אשתף אתכם בזה, כי אתם מבחינתנו עדיין איתנו. אני אוהבת אתכם".
לירון, אחותה של סמדר, אמרה בהלוויה: "אחותי הקטנה, אני עדיין לא תופסת שאני עומדת כאן וצריך להיפרד, מחכה שמישהו יעיר אותי מהסיוט. בתוך הערפל של האבל אנחנו נאחזים אחד בשנייה ומנסים להבין שאת באמת לא תחזרי. ברגעי התופת האיומים כשהיינו בממ"ד, צריך להמתין ולחשוב על הנורא מכול. חשבתי שאם אגיד את זה בקול - אז זה לא יהיה אמיתי.
"נדמה שרק לפני רגע דיברנו וביקשתי להשאיל את האוהל שבנית לילדים בסלון. הבדיחה שלי על המשפחה שלנו תמיד הייתה שאבא ואמא עשו ניסוי וטעייה שלוש פעמים, ובפעם השלישית יצא אדם מוגמר, האדם הנפלא שהוא את. אדם שאין לו אנוכיות, תמיד חושבת ורואה את האחר. את לא ויתרת אף פעם למען מישהו שהיה יקר לך, בכל פעם שמישהו ביקש עזרה היית הראשונה להושיט יד. נשמור על המשפחה שהשארת, הם חלק בלתי נפרד מאיתנו ותמיד יהיו".
ריאיון עם משפחתו של רועי עידן
(צילום: ירון שרון, כתב: אסף קמר, עריכה: אסף קוזין, גיא פוקס)
כותב שורות אלה אמר לנוכחים: "רועי אהב לצלם בעיקר כלניות, אבל הוא לא אהב מלחמות. גם חצבים בסתיו ונחלים זורמים בחורף בצפון הנגב, שיטפונות מרהיבים במדבר, להקות זרזירים בצורות משתנות ובקיץ, בחופי הים, את שמחת המתרחצים והמתרחצות, אבל אף פעם רועי לא אהב לצלם מלחמות. הוא אהב לצלם אנשים שמחים וילדים צוהלים אבל לא אסונות.
"הוא אהב לצלם חגים וחגיגות, ילדים מחופשים, שולחנות ערוכים, בגדי חג לבנים, סוכות וקישוטים, את קציר החיטה והכלים החקלאיים, הוא אהב לצלם שדות שאל האופק נמתחים, את השקמים והשקדיות שלזמן קצר מגיעות, אבל אף פעם רועי לא אהב לצלם אסונות ומלחמות. חייו של רועי הסתיימו, הופקרו, כתמונה שהוא הכי לא אהב. שלום לך צלם מוכשר ואהוב על כולנו, אבא גיבור ונהדר".
כתבתנו אילנה קוריאל אמרה בדברי ההספד: "רועי, תמיד אמרת שסמדר היא החלק הכי טוב שבך. היית כל כך גאה בה, סיפרת על החיוך הממזרי שלה. היית כל כך גאה בחברות האמיצה שנוצרה בין עמליה למיכאל, סיפרת איך יום אחד הסעת אותם והם רבו, גערת בהם ואחר כך הם סיפרו לך שהם החליטו להיות החברים הכי טובים. על אביגיל תמיד אמרתי שהיא כל כך מיוחדת, כמו עשב בר, תצליח בכל מקום, שורדת. גם מיכאל ועמליה.
"היית צלם נהדר ולא רק זה, היית חבר, חבר הכי טוב, כמו שהיית חבר טוב של כל כך הרבה אנשים. לפני כמה זמן רבנו על שטויות, לא רצית לצאת איתי לאייטמים ואז היה לנו דיון בבית משפט והיית חייב להגיע, השלמנו, רבנו והשלמנו עוד פעם. אף פעם לא באמת כעסת עליי אפילו כשאמרת לי שאני עוד אגרום למותך בגלל עוד איזה אייטם נפלא שאני רוצה. יום למחרת חלמתי שאנחנו בבית משפט וחיפשתי אותך ולא מצאתי, נעלמת לי וחיפשתי אותך במדרגות. וראיתי איזה צל והייתי בטוחה שזה אתה ופספסתי אבל הסתכלתי הצידה בחלום וראיתי אותך לידי ונתת לי חיבוק. ביום חמישי האחרון קבענו להיפגש ונסענו במדבר ודיברנו על הכול. והפעם לא הלכנו לאיזה יקב או מסעדה פשוט דיברנו באוטו על רקע המדבר וסיפרתי לך את החלום וחיבקת אותי ולחצת לי את היד ואמרת 'אני לא הולך לשום מקום, אני פה'".
עם פרוץ מתקפת הפתע של חמאס, יצא רועי מביתו בקו הראשון של הקיבוץ מול גבול הרצועה. הוא צילם את חוליית המחבלים שחדרה לכפר עזה עם מצנחי רחיפה ממונעים. לאחר מכן הספיק לצלם גם את מטחי הטילים והיירוטים לאזור. רועי חזר מיד לביתו, שם היו סמדר אשתו ושלושת הילדים. שניות לאחר שצילם את חוליית המחבלים היא יצאה למסע רצח המוני בכפר עזה.
המחבלים הגיעו גם לביתו של רועי, ורצחו ביריות את סמדר. מיכאל ועמליה, שהתחבאו כאמור בתוך ארונות, נותרו בממ"ד עם גופת אמם. רועי, שהיה מחוץ לבית, החזיק את אביגיל על הידיים ונרצח אף הוא ביריות. אביגיל נחטפה לרצועת עזה יחד עם שכני המשפחה. יותר מ-50 מתושבי כפר עזה נרצחו בטבח, ועוד 20 מוגדרים חטופים או נעדרים.
