במשך כ-15 שנים האסטרטגיה הביטחונית הישראלית מתמקדת במניעת הגרעין האיראני ובהחלשתו של "הציר השיעי". הלילה קיבלנו המחשה כואבת עד כמה הדוקטרינה האיראנית, שהוביל ראש הממשלה בנימין נתניהו, קורסת לה בקול ענות חלושה - ממש כשם שמדיניות "נחזק את חמאס, נחליש את הרשות" קרסה ב-7 באוקטובר.
לא רק שאיראן דוהרת לעבר הפצצה הגרעינית - לפי הוושינגטון פוסט יש בידיה מספיק אורניום מועשר, כמעט ברמה צבאית, לייצור של כשלוש פצצות גרעין - אלא שהיא פותחת בהתקפה חסרת תקדים בהיקפה על ישראל, משטחה, הכוללת מאות טילי שיוט וכטב"מים, בתגובה על חיסולו של קצין בדרגה לא גבוהה במיוחד במשמרות המהפכה שעסק ללא לאות בהוצאה לפועל של פיגועי טרור נגד ישראל מסוריה ולבנון. איראן לא רק שאינה מורתעת מהאיומים הישראליים, אלא גם מוכיחה עד כמה המדיניות שהובילה ישראל תחת נתניהו בהקשר האיראני חסרת כל תועלת: טהרן הפכה בשנים הללו למדינת סף גרעין, תמנון של טרור שמצליח להפעיל גייסות בתימן, בעיראק, בלבנון, בעזה ובסוריה, שמאיימים בכל רגע נתון לתקוף את ישראל. הדוקטרינה של "מר ביטחון" הפכה לכישלון מהדהד, לחוסר אונים של מדינה שמוצאת עצמה במלכוד, גם כעת, אם להגיב לתקיפה האיראנית או לא.
על פניו, לישראל יש כעת את כל הסיבות בעולם לפעול נגד איראן, כולל תקיפה ישירה בשטחה. מה שאירע בלילה שעבר הוא חסר תקדים בהיקף ובתעוזה, ולכאורה ישראל חייבת לשקם לעצמה את ההרתעה מול איראן. אולם כאן מתחילות בעצם הצרות: תקיפה ישראלית תגרור תגובה איראנית נוספת, והממשל האמריקאי הבהיר בצורה הכי ברורה וחותכת שאינו רוצה בהסלמה מול איראן, בוודאי שלא ערב הבחירות לנשיאות. בשונה מעזה, ישראל זקוקה לאמריקאים בכל צעד ושעל למקרה שתחליט להגיב נגד איראן והתלות שלה בממשל עצומה. כלומר, המשבר החלקי שהצליח לייצר נתניהו מול ממשל ביידן בוודאי לא יסייע כעת בסוגיה האיראנית. תגובה ישראלית, ואחריה כזו איראנית, וחוזר חלילה, עלולות להוביל בסופו של דבר גם את חיזבאללה לתוך המערכה, וכאן מדובר כבר במלחמה אזורית כוללת מול אויב שיש ברשותו ארסנל נשק הרבה יותר קטלני מרקטות נוסח חמאס או כטב"מים נוסח איראן.
אך האם נתניהו יכול להרשות לעצמו, מבחינה פוליטית דווקא, שלא להגיב על פגיעה ברורה כל כך בביטחון ישראל ובריבונותה? ייתכן שמכיוןן שלא מדובר בפלסטינים ובאיום ישיר על קהל מצביעים פוטנציאלי בהתמודדות מול בן גביר וסמוטריץ', לנתניהו יהיה פחות אכפת. סיום של האירוע כעת יכול להתמסמס לו מול ההתפתחויות בעזה, ואף אחד במחנה שלו או במחנה היריב לא באמת יכעס עליו שלא גרר את המדינה למלחמה ערב חג הפסח. אפילו הביקורת על כך שהוא ורעייתו עברו בסוף השבוע להתגורר (על פי דיווחים מסוימים) בבונקר של משפחת פאליק תתאייד לה לאוויר העולם עד ליל הסדר, יחד עם עצם העיסוק של חיל האוויר במטוס "כנף ציון" של משפחת נתניהו, ממש עם תחילת ההתקפה האיראנית.
סינוואר יכול לרשום לעצמו התקדמות מסוימת בניסיון שלו לאחד זירות. זו עוד לא הפנטזיה הוורודה שלו על מלחמה כוללת מול ישראל, אבל כן הישג חלקי עבור חמאס
בינתיים צריך לומר, מנהיג חמאס יחיא סינוואר יכול לרשום לעצמו התקדמות מסוימת בניסיון שלו לאחד זירות. זו עוד לא הפנטזיה הוורודה שלו על מלחמה כוללת מול ישראל, אבל כן הישג חלקי עבור חמאס. ההישג השני שלו קשור לחיכוך בין ממשל ביידן לבין נתניהו, מה שאפשר לו להשיב באופן שלילי גם להצעה האמריקנית להפסקת אש. במובן הזה, ממשל ביידן בראשות הנשיא ולצידו כמה מאנשי הבית הלבן ואפילו הסנטור הדמוקרטי הוותיק צ'ק שומר שיחקו לידי חמאס, ובעצם דחפו אותו להשיב בשלילה להצעת הפסקת האש.
ומה בעצם יכול לשבור את המשוואה הזו, ובכלל זה את ההישגים האיראניים? אם ישראל תסכים לבחון שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית בשאלת היום שאחרי ברצועת עזה, זו תהיה מכה קשה לא רק לחמאס אלא גם לאיראן. תשובה שכזו, ואפילו שיתוף פעולה של ממש עם גורמים ברשות או בפתח, יביאו לפריצת דרך ביחסים עם הסעודים ועם מדינות ערביות אחרות. או במילים אחרות: הסיוט של איראן. אבל כמו שזה נראה כרגע האיראנים יכולים להירגע: בסופו של דבר נתניהו חושש יותר מבן גביר ומסמוטריץ' מאשר מהם, ולכן לא מסכים לדון באופציה של החזרת הרשות הפלסטינית לעזה.
