הפיהוק הרגיל המלווה את הפלסטינים כשהם שומעים על מגעי פיוס בין הרשות לחמאס שונה במעט ביממה האחרונה. ברקע - פרסום הודעה משותפת של הפלגים הפלסטיניים שנועדו לשיחות בסין. איש לא מתמלא אופטימיות שהדיון העקר בן כמעט 20 השנים ילווה הפעם בפריצת דרך, אבל מתפתחת סקרנות נוכח שתי נקודות חריגות: הנוסח החריף במיוחד של הודעת הסיכום שעליה חתמו 15 פלגים, ובראשם חמאס ופתח; ותפקידה המרכזי של סין, שמעורבותה עד היום במערכת הפלסטינית ובמשא ומתן המדיני הייתה מוגבלת למדי.
הודעת הסיכום חריפה בהשוואה לכל אלה שפורסמו במסגרת אין ספור מיזמי פיוס לאורך השנים. בהודעה מודגשת הנכונות לכונן מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, על בסיס החלטה 194 של האו"ם (שיבת הפליטים), ללא שום אזכור בנוגע לגבולות המדינה העתידית, יחסיה עם ישראל (המוגדרת במסמך "האויב הציוני"), וכן הצורך לכבד את ההסכמים המדיניים, סוגיה שהיוותה סלע מחלוקת בין הרשות לחמאס בעבר. בנוסף, הועלו בהודעה על נס כל צורות ההתנגדות נגד "הכיבוש", והודגש הצורך לכונן ממשלת אחדות, שבמשתמע תשלוט גם על הרצועה ביום שאחרי המלחמה.
ההודעה גילמה מפגש אינטרסים משולש. הרשות - שיוצגה על-ידי הפתח, כנראה כדי להגביל ביקורת בינלאומית נוכח גיבוש הסכמות עם חמאס - סובלת מדימוי ציבורי ירוד, ומצטיירת כמי שנמנעת מלסייע לעזה המדממת, ממשיכה בשיתוף פעולה עם ישראל, וככלל עומדת בצילו של חמאס שמנהיג את המערכת הפלסטינית בעת הנוכחית. הרשות זקוקה לאירוע הפיוס כאמצעי לביסוס לגיטימציה מבית, אך גם רלוונטיות במסגרת הדיון על "היום שאחרי".
חמאס זקוק למהלך מטעמים דומים. הפיוס מעניק לו רלוונטיות כשחקן מרכזי ב"יום שאחרי" ומרחיקו מהדימוי של גורם מוקצה שנדרש להכחידו, כפי שמציגה ישראל. האירוע גם מחזק את הלגיטימציה של הארגון מבית כמי שפועל לאיחוי הקרע הפנימי, סוגיה לאומית כואבת במיוחד עבור הפלסטינים. כל זאת, כמובן, בלי שחמאס מתכוון לוותר על אחיזתו האיתנה ברצועה. במקרה הטוב יסכים הארגון לממשל סמלי, כשמאחורי הקלעים ימשיך לשלוט בכלל המישורים.
הצלע המעניינת ביותר היא סין שחותרת לחזק את כוחה במזרח התיכון, תוך שהיא מנהלת מעקב רווי סיפוק אחר ירידת קרנה של ארה"ב באזור
הצלע המעניינת ביותר היא סין שחותרת לחזק את כוחה במזרח התיכון, תוך שהיא מנהלת מעקב רווי סיפוק אחר ירידת קרנה של ארה"ב באזור - כפי שגולמה בנסיגה מעיראק ומאפגניסטן, בהימנעות מנקיטת מדיניות נוקשה נגד איראן, וביחסים הטעונים בינה למדינות ערב. לפני שנה קצרה סין הצלחה מרשימה בפיוס שקידמה בין איראן לסעודיה, ובמקביל היא מחזקת קשרים כלכליים, צבאיים ומדיניים עם מדינות האזור, ובראשן אלה שלהן נפט, נמלים ואוצרות טבע החיוניים לכלכלה הסינית.
לפחות כרגע לא צפוי מימוש מהיר של ההסכמות שגובשו, בעיקר בכל הנוגע לכינון ממשלת אחדות, בשל העוינות והחשדנות העמוקות בין הצדדים. עם זאת, ישראל צריכה להיות מוטרדת משתי סוגיות המגולמות בהתפתחות האחרונה. הראשונה - האפשרות שהאירוע ייתפס כאטרקטיבי בעיני הקהילה הבינלאומית הכמהה לפתרון כלשהו לעימות בעזה, בפרט אם יוצג כמובל בידי הרשות. המהלך עלול להצטייר כרעיון בר-מימוש, ולגרור לחץ בינלאומי על ישראל, דבר שעלול להיות מלווה בתביעה להפסיק את הלחימה, ולהתיר לרשות (החלשה) לפעול ברצועה, מה שיאפשר המשך קיום והשפעה של חמאס. מקור הדאגה השני הוא המעורבות הגוברת של סין באזור. מדובר בגורם שמפגין גישה פרו-פלסטינית מובהקת והסתייגות עמוקה מישראל, ושואף להתבסס כחלופה לדומיננטיות של ארה"ב באזור.
ישראל נדרשת לבלום על הסף טענות שיעלו אולי בזירה הבינלאומית - אך גם מצד גורמים מבית - ולפיהן הפיוס מגלם פוטנציאל להתמסדות ולהתמתנות חמאס
ישראל נדרשת לבלום על הסף טענות שיעלו אולי בזירה הבינלאומית - אך גם מצד גורמים מבית - ולפיהן הפיוס מגלם פוטנציאל לייצוב המערכת הפלסטינית, לחיזוק הרשות, ואולי אף להתמסדות ולהתמתנות חמאס. כל אחת מהאמירות ספוגה ברכיבי הקונספציה שרווחה ערב 7 באוקטובר.
בשלב הנוכחי, ישראל נדרשת למאמץ הסברתי שימחיש את טבעו המזיק והבלתי משתנה של חמאס שלא מתקבל כי יהווה חלק מסדר עתידי במערכת הפלסטינית, ואשר גם אם ישראל עצמה תגבש עסקה עימו בקרוב, אין כוונה לשים קץ למאבק ארוך הטווח נגד הארגון עד מיגורו. מנגד, יש לבחון דרכים להסיט את הרשות מנתיב הפיוס השלילי, ולצורך כך לשקול הפסקת הענישה הכלכלית נגדה ואולי אף ייזום שיח מדיני ראשוני בין הצדדים. כל זאת, באופן מפוכח שמגלם הכרה כי מדובר אומנם בגורם בעייתי, אך עדיין עדיף על כאוס, שליטה ישירה על יהודה ושומרון, קל וחומר דומיננטיות של חמאס.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב
