בעלי העסקים בשדרות ירושלים מיואשים מהרכבת הקלה
(צילום: שמוליק דודפור, עריכת וידאו: עמרי אלקלעי ניר)
כבר 25 שנה שבני הזוג בן דויד נמצאים בשדרות ירושלים ביפו בחנות הצעצועים הוותיקה שלהם, שעוברת במשפחה מדור לדור. במשך שנים, בתקופות הטובות של יפו, פירנסו יפה את שלושת ילדיהם. כעת הפכו השניים לזוג שנעזר בילדיו כדי "לגמור את החודש". מאז שהחלו עבודות הרכבת הקלה, אנשים בקושי עוברים ברחוב, שזכה לכינוי שדרות הרפאים.
"זה היה רחוב שאלפי אנשים היו עוברים בו, נכנסים לחנות, חונים בצד, הולכים וחוזרים", מצביעה אתי בן דויד על השדרה הריקה. "בשישי היינו עובדים עד כניסת השבת, אנשים היו מגיעים מכל הארץ. עכשיו בקושי מקומיים עוברים פה, מאז שהתחילו עם הרכבת הקלה".
על הדחייה האחרונה הוכרז בחודש שעבר, לאחר שבמשרד התחבורה אמרו כי בשלב זה אין אישורי בטיחות מתאימים לפתיחת הקו. תאריך יעד חדש לפתיחתו לא ניתן. "אין לנו בעיה עם קדמה, אין לנו בעיה עם הרכבת, אבל בנובמבר בשנה שעברה העבודות היו אמורות להסתיים והרכבת הייתה אמורה להיות מפוצצת נוסעים", אומרת בן דויד. "עכשיו זה אפילו לא קרוב לזה. רק דוחים ודוחים, בלי תאריך צפי. ומה נותר? איפה אנחנו? בינתיים אנחנו צריכים לשרוד. אני שורדת ככה כבר מעל חמש שנים. וזה מאוד-מאוד קשה".
וכאילו התסכול לא מספיק גדול, מול פניהם של בני הזוג חולפות ללא הפסקה רכבות ריקות, אולי הביטוי הסמלי ביותר לשורת הכשלים שמלווים את פרויקט הרכבת הקלה, ואת הדחיות האינסופיות של תחילת הפעילות. לא רכבת אחת ביום וגם לא שתיים, כמויות מסיביות של רכבות שקרונותיהן ריקים לגמרי מנוסעים, ורק מהוות תזכורת לכל הטוב שאמור להיות פה כשתנועת המבקרים תגבר והרכבת תביא איתה עוד ועוד אנשים לרחוב.
מלחמה על הפרנסה
"לי יש לקוחות טובים שמכירים אותי מאז שהיו ילדים ובאים אליי עד היום, אז לי יש קצת מזל", מספרת אתי בן דויד. "אבל אם תלכו בשדרה תראו את בעלי העסקים האחרים יושבים בחנות לבד, הרבה כבר סגרו. כאב לב. חנויות של 30 ו-40 שנה נסגרו. אנשים פה איבדו את החיים שלהם, הלב נקרע ואין פיצויים. אנחנו משלמים ארנונה מחיר רגיל, ונסי לא לשלם. לא משנה שאין כסף בבנק. אני בעלת עסק של 25 שנה אבל לא יודעת מה קורה איתי עוד חודש-חודשיים, יכול להיות שאני גם אהיה במקום הזה של אלה שסגרו. כל פעם אני צריכה להילחם, כל בוקר, לקום בבוקר ולהילחם על הפרנסה שלי".
מישהו בא לעדכן אתכם בתאריכים?
"בהתחלה היו. עכשיו כבר לא מגיעים. בהתחלה נציגים של נת"ע עוד היו עוברים ואומרים לנו שיש עיכוב, היו שולחים פלאיירים, הביא לנו ניירות לקרוא ולהבין. אבל בזה זה נגמר. היום אנחנו רק מספר עבורם. עצוב, לאיזו רמה הגענו. פירנסתי פה את הילדים שלי, את כל הבית שלי, את המשפחה שלי בכבוד. היום מאוד קשה להתפרנס בכבוד רק אני ובעלי. היום אני רוצה לעזור לבת שלי, נשואה טרייה, ואני לא יכולה לעזור לה. צריכה שיעזרו לי. הגעתי למצב הפוך, שאני צריכה לבקש. וזה לא באשמתך, כי בסוף זה משהו שכפו עלייך. בואי נראה בעל עסק עצמאי אחר שורד ארבע שנים עם גדרות מול החנות, שכדי להגיע אליך צריך לעשות עיקוף שלם".
רק השכנים קונים
משפחת קמפיוטי ומשפחת פרץ נמצאות בשדרות יפו מ-1996, עם חנות הגבינות הקטנה "מעדנייה מחסן גבינות", שהפכה גם לספקית מאכלים ביתיים למבקרים מכל חלקי הארץ. אנשים מהצפון ועד הדרום היו עוצרים את הרכבים מחוץ לחנות, מעמיסים אוכל מעשה ידיה של לילי פרץ ו"סוגרים פינה" לשבת. היום בעלי העסק מספרים בצער שיותר מחצי מהתכולה שהם מכינים בכל יום, טרייה-טרייה, נזרקת כמו שהיא לפח.
"בעלי, גדי, היה משווק גבינות", מספרת לילי. "ואז הוא ראה כמה השדרות האלה חיות, כמה פוטנציאל יש, והוא לקח מחסן להתחיל למכור בעצמו. היו שם שכנים בולגרים ובהשראתם התחלנו להכין אוכל ביתי גם. לאט-לאט זה התפתח. אולי תכיני חמוצים, אולי תביא את הלחם ההוא? והפכנו לעסק של אוכל ביתי הכי טרי וחם שיש".
והרחוב האיר לכם פנים?
"בהתחלה היו באים הבולגרים של יפו. ואז זה צמח לאנשים מכל קצוות הארץ. אבל מאז שהבנייה פה התחילה, עברנו ממוד של הצלחה למוד של הישרדות. שתי משפחות, לכל אחד ילדים, ואנחנו רק מנסים לשרוד. רק השכנים נשארו והם באים וקונים, המעט הזה".
מה הבעיה בעצם? למה לא מגיעים?
"הייתה פה בנייה קשה במשך חמש שנים. לא היה כיף לעבור פה. ועכשיו, אחרי שסיימו לבנות ורכבת הרפאים עוברת כל חמש דקות, סגרו את הרחובות ואין נקודת עצירה לרדת ולקנות. אין איפה לחנות. אפילו לספקים שצריכים להביא סחורה אין איפה לעמוד. מקשים על הלקוחות. אתם רוצים לשדרג ולעשות משהו כזה, אז תעשו, אבל תנו גם לבעלי העסקים פתרון, משהו קטן, יחס, כדי שלכולם יהיה טוב".
מה הכי עצוב לך?
"כמויות האוכל שנזרקות. מלא, מלא. אלו סלטים ביתיים, בלי חומרים משמרים. הם לא יכולים לעמוד פה שבוע. ואני משלמת ארנונה פה, ים של כסף. ארנונה, חשמל, מים – ואין עבודה".
אף אחד לא בא
בניית הרכבת הקלה הייתה בשורה משמחת לתושבי העיר תל־אביב-יפו, שחשבו שתפתור בעיקר את בעיות הפקקים והחניה הקשות שהעיר הזו מביאה, לצד הדברים הטובים. אבל שנה עברה, ועוד שנה, וכבר חמש שנים ועדיין הרכבת לא פועלת, הנוסעים לא נוסעים לשום מקום.
ומי נשאר לחכות בתחנה? התושבים ובעלי העסקים, במיוחד אלה של יפו, שרכבת הרפאים עוברת כל חמש דקות בשדרות ירושלים מול עיניהם, ריקה מאדם, כמו מחזה אימה. הנוסעים לא באים וגם לא קונים. והחנויות, שראו ימים טובים של שדרה מפוצצת עד אפס מקום, נשארו "לגרד לקוחות" ולזרוק סחורות טריות לפח כי אף אחד לא בא לקנות.
אבנר מ"מעדניית אבנר" הוא אישיות מפורסמת בשדרה. לא רק כי הוא אולי הכי ותיק פה, אלא כי הוא אחד כזה שלמרות המצב העגום, כל בוקר קם מוקדם לפתוח את החנות, עומד בחוץ ונלחם בשגרה העצובה ובנציגים של נת"ע.
דוח המבקר מאשתקד על הרכבת הקלה
(צילום: דוברות מבקר המדינה)
"אני פה במעדנייה 40 שנה", הוא מוציא כיסא פלסטיק אל מחוץ לחנות ומביט על התור הריק לדלפק, שהיה פעם מפוצץ עד אפס מקום. "היו ימים טובים, וואי איזה ימים היו, החנות הזו - לא יכולת להכניס מחט. אבל בחמש השנים האחרונות... אלו חמש השנים הכי גרועות שהיו לי בשדרות ירושלים. זה התחיל ממי ביוב שקישטו את כל הרחוב, מי התעלות שעלו למעלה בגלל הבנייה. אני כבר בן 70, הגעתי לפה בגיל 30, אז תארו לעצמכם מה עבר עליי פה. ובמקום להזדקן בשקט אני יוצא כל יום למלחמה".
מה אתה מוכר פה?
"אני מעדנייה בלקנית, דברים של טורקים, יוונים, בולגרים. אבל אנחנו לא מכינים הרבה, כי אין למי. אנחנו כבר מצמצמים ל-30% כמות".
ניסיתם לבקש תשובות?
"היינו בהרבה ישיבות עם נת"ע, לא עזר שום דבר. הם בשלהם, אנחנו בשלנו. הגיעו אליי למעדנייה ממטולה ועד אילת. היום יש לקוחות מעטים שבאים, מתקשרים ואומרים לי 'אבנר אני שעה מסביב לחנות ואני לא מצליח למצוא חניה'. כמה אנשים שהתעקשו לבוא לקנות ולעזור קיבלו דוחות של 500 שקל על חניה אסורה, וזה כאב לב. מה נשאר לנו פה, לחיות בגטו? יש לי ארבע בנות, תשעה נכדים, אני כבר מבוגר ועושה הכל כדי לחייך. לחם לאכול, בגד ללבוש - כל היתר זה בונוס".
"פשוט הפקרות"
אולגה ורון רייסמן מבאר־שבע פתחו לפני שנה בית קפה פינתי בשם "הרשלה". כל בעלי העסקים מסביב הזהירו אותם לא לעשות את זה, אבל הם התעקשו, האמינו שיהיה בסדר. היום הם כבר מדברים אחרת לגמרי. "אני שיפצתי לבד את החנות הזאת שנה וחצי", מספר רון ומצביע על בית הקפה המרשים. "ובינתיים אנחנו מחכים לרכבת שתגיע ובעיקר חווים פה סרט רע - מדע בדיוני או אימה. הרכבות עוברות ריקות. איפה האנשים, כאילו? זה כמו הסרט 'הזומבים מגיעים'. ברמה הזאת".
בעלי העסקים האחרים אמרו שהזהירו אותך.
"תראי, אני עברתי לפה גם כי האמנתי במקום, אני איש פשוט של אמונה, אבל גם ובעיקר כי יש לי ילד אוטיסט בן 10 שהיה חייב לקבל חינוך שהוא לא קיבל בפריפריה. אמרתי מה שיהיה יהיה, אנחנו נדע לשרוד ולהתרגל. אבל זו פשוט הפקרות ממדרגה ראשונה, מה שקורה פה. שמו על הרכבת כל כך הרבה כסף, אבל אף אחד לא מסתכל עלינו. כמה אנשים, כמה ילדים, כמה נשמות פגעתם בהם, בכיס, בפרנסה, בנשמה? הייתם משאירים את הרחוב הזה כמו שהוא, היה פי מאה יותר טוב. גם ככה נשארנו עם הפקקים והפיח והבלגן. לפחות הכסף הזה היה הולך למסכנים, פשוט הפקרות".
מנת"ע נמסר בתגובה: "העיכובים הקשורים לבטיחות הנוסעים - לקראת פתרון, ובקרוב ייפתח הקו האדום של הרכבת הקלה לנסיעה מסחרית. מהשוואה בינלאומית עולה שפרק הזמן להקמת הקו אינו חורג מפרויקטים בעולם (כולל הדחיות). לצד פיתוח והחלפת כלל התשתיות לאורך תוואי הרכבת, הקימה ופיתחה נת"ע שכיות חמדה רבות כמו פארק המסילה ושדרות ירושלים בתל אביב יפו, שהפכו מיד לאתרים מהאהובים ביותר על תושבי המטרופולין ובכלל, וזאת עוד לפני שהקו נפתח לנסיעה מסחרית. אנו בטוחים כי עם הפתיחה הקרובה, ייהנו הסוחרים לאורך התוואי מגאות אדירה של מבקרים וקונים רבים שתביא הרכבת".
