יש רגעים שבהם אנחנו, בני תמותה, מצפים מהמנהיגים שלנו לרגעים של גדוּלה. ובעיקר לרגעים של בשורה. וגם אם הבשורה היא לא נעימה, אבל הכרחית, היא צריכה להישמע. יכול להיות שאין מנוס ממלחמה קשה מול החיזבאללה. הרי כאשר שעות לא רבות לפני נאום נתניהו באו"ם מתעוררת ישראל בגלל שהחות'ים משגרים טיל בליסטי, וכאשר המיליציות העיראקיות משגרות, מדי יום, כטב"מים ואולי גם רקטות, אז אין צורך להמתין למלחמה רב־זירתית. אנחנו כבר בתוכה.
נתניהו נואם בא"ם
(צילום: UN WEB TV)
אנחנו רוצים שינוי. מייחלים לשינוי. מתפללים לשינוי. ואולי, מתגנבת תקווה, כל התמיהות על הנסיעה הארוכה ימצאו מזור בנאום שיש בו סוף כל סוף בשורה חדשה. אולי, מי יודע, פנייה דרמטית לעולם, לאו"ם, על כך שישראל לא רוצה אפילו שריטה בילד לבנוני אחד, שישראל מכריזה חד־צדדית על הפסקת אש, ובתנאי אחד - שחיזבאללה יציית להחלטה 1701, שכוללת לא רק נסיגה של חיזבאללה אל מעבר לנהר הליטני, אלא גם חזרה על החלטה 1559 שקוראת לפירוק חיזבאללה מנשקו.
כל מה שנתניהו היה צריך לעשות הוא לומר: אנחנו דווקא בעד כיבוד ההחלטות של האו"ם. אנחנו מעניקים לחיזבאללה 48 שעות של הפסקת אש כדי להיענות להצעה
אי אפשר רק, ואך ורק, לצאת נגד הקהילה הבינלאומית בכלל, והאו"ם בפרט, גם אם בצדק, כאשר כל מה שנתניהו היה צריך לעשות הוא לומר: אנחנו דווקא בעד כיבוד ההחלטות של האו"ם. אנחנו מעניקים לחיזבאללה 48 שעות של הפסקת אש כדי להיענות להצעה. יאמר כן? המימוש יתחיל מיד. נסראללה יאמר לא? אנחנו נממש את החלטת האו"ם על ידי פירוק חיזבאללה מנשקו. זה יהיה תהליך קשה וכואב, אבל אין מדינה בעולם שמוכנה לספוג שנה שלמה של רקטות על כל יישוביה.
אבל נתניהו החליט לא להפתיע אותנו. ולא את העולם. זה היה נאום לא רק מול אולם שהיה ריק ומול עולם שלא הקשיב, אלא בעיקר נאום שכמעט כל ישראלי שני היה יכול לדקלם בעצמו. נאמרו שם, בוודאי, הרבה דברים נכונים. רצינו גם דברים חכמים. לא קיבלנו.
