"הדבר האחרון שאנחנו רוצים לעשות הוא לפרוץ להר הבית", אומר לי מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי. אנחנו מדברים בלילה שבין רביעי לחמישי. ליל המימונה. שתי יממות לפני כן, נפתחו שערי שמיים. חלק מהגשם שנגזל מאיתנו בחורף השחון מצא את דרכו לאביב. שוחחתי עם גורם ביטחוני באותו יום והוא היה שבע רצון. הוא לא חשב על מפלס הכנרת אלא על מפלס השנאה; הסיכוי להסלמה בימים האחרונים של רמדאן. הוא רצה לקוות שמזג האוויר יצנן קצת את הרחוב במזרח ירושלים. תקווה לא לגמרי מבוססת, אבל ככה זה במזרח התיכון. נאחזים במה שאפשר.
טורים קודמים של נדב איל:
בימים האחרונים שוחחתי עם גורמים במשטרה ובמערכת הביטחון על הלילה והבוקר ההוא, בין 4 ל-5 באפריל, ביממה לפני סדר פסח. הסרטונים שיצאו מהר הבית גרמו לסערה אזורית, וגם בינלאומית. ישראל ספגה גינויים ודרישות דחופות להסבר מידידותיה. נורו על אזרחיה רקטות, מהצפון ועד הדרום, מקבוצות פלסטיניות שפעלו בחסות חיזבאללה וממשטר חמאס ברצועה. ירי הרקטות מהצפון היה הכבד ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה. חודש רמדאן שהתאפיין בשקט יחסי, ואפילו במחמאות מהצד הפלסטיני למשטרה, הסלים במהירות לגל פיגועים. מהשיחות הללו, הנה הנקודה הכי חשובה: שר הביטחון וראש הממשלה לא אישרו או נדרשו לאשר את הפריצה אל ההר והמסגד. במערכת הביטחון זה מובן מאליו שהחלטות כאלה הן של מפקד מחוז ירושלים. ואמנם ניצב דורון תורג'מן הוא אדם מיומן ביותר, עם בקיאות יוצאת דופן במתרחש בהר הבית. אך הפרדיגמה שלפיה מהומות בהר הבית הן אירוע של הפרת סדר, שיכול להתחיל ולהסתיים בהחלטה טקטית משטרתית - איננה מתפקדת עוד.
אין ספק במטרות הזדוניות ארוכות הטווח של חמאס, ג'יהאד איסלאמי וחיזבאללה. אך לגורמים המקצועיים בישראל, משב"כ ועד צה"ל, אין גם ספק שהר הבית ומסגד אל-אקצא הם הזרז, הנפץ העליון. עימותים ושמועות על המתרחש שם מהווים דלק לקיצוניים בצד הפלסטיני, אלה שיקריבו בשמחה את ימי החג שלהם. אסטרטגית, התגובה המדודה עד חלושה של ישראל לירי מלבנון נרשמה היטב אצל חיזבאללה. בצד הישראלי, כמובן, עמל הימין הקיצוני על הפצת כוונותיו - כולל בערבית, כדי לגרום מקסימום נזק - להקריב גדיים בהר הבית.
הלילה ההוא היה חשוב. בדיעבד, גורמים מדיניים בכירים תקפו את תפקוד המשטרה; בעיקר בשל אותו סרטון שבו נראים אנשי יחידות מיוחדות שלה חובטים באלות באנשים ישובים על שטיח המסגד. הסרטון גרם לישראל לנזק, הלהיט את האזור, רץ ברשתות החברתיות בליל הרמדאן הארוך.
ההחלטה לפרוץ באותו לילה, אומרים כל הגורמים ששוחחתי איתם, הייתה סבירה ביחס לשיקולים שנשקלו בעבר. אך הנה הנקודה: הפרדיגמה הישנה, שבה ההחלטה על פריצה למסגדים היא ברמה המקומית, מתה. היא חוסלה באירועי שומר החומות.
אפשר להאמין למפכ"ל ולמפקד מחוז ירושלים שהדבר האחרון שהם רוצים לעשות הוא להסתער ולבצע מעצרים בתוך מסגד אל-אקצא בעיצומם של החגים, המוסלמי והיהודי. החשש שלהם היה ממערבולת אירועים. המפכ"ל שבתאי תיאר בפניי את הנסיבות שנשקלו. "זו הסיטואציה: ביקורי יהודים צפויים בבוקר. ברגע שיש התבצרות בלילה של מאות צעירים (במסגד) - באופן טבעי החשש הוא שבבוקר הם לא יאפשרו את כניסת היהודים להר, וזה יתבטא בנוסף בהשלכת אבנים לכותל. הלכנו לתהליך הרגיל: התחלנו בהידברות עם הוואקף כדי להוביל ליציאת הצעירים. בעבר, כשזה לא הצליח, נכנס כוח שיטור רגיל, חלץ נעליים (בכניסה למסגד, נ"א), נכנס והוציא אותם. באותו לילה היו מאות. היה ניסיון לקריאה מאורגנת להגיע להר".
הפריצה הושהתה במשך כמה שעות. במהלכן, שב"כ התערב עמוקות באירוע וביצע פניות בערוצים שלו למדינות באזור (הערכה שלי: ירדן) - בניסיון להוביל לסוף ההתבצרות במסגד. עמאן לא ענתה. השירות גם הפעיל את יכולותיו כדי לנסות להגיע לצעירים עצמם, לשכנע אותם לצאת. זה לא צלח.
היה בידי שב"כ מודיעין שהועבר למשטרה על מטעני צינור שמוחדרים לאל־אקצא. החשש היה שהמטענים הללו יושלכו על היהודים שעולים בבוקר להר. אחרי שהמשטרה פרצה, לא התגלה אף מטען. החשש העמוק הנוסף הוא שלא תתקיים התפילה המתוכננת לפנות בוקר על ההר - כי הצעירים במסגד נעלו את דלתותיו. ייווצר לחץ של מתפללים מוסלמים בכניסה אל ההר, וזה יגדיל את הקריאות ברשתות החברתיות בסגנון "אל־אקצא בסכנה". מה שיוביל לבסוף לפריצה למסגד, באור יום; אירוע קשה בהרבה.
המפכ"ל שבתאי אומר שלא הייתה ברירה. "ברגע שהכוח התקרב לדלתות המסגד הוא קיבל מכת זיקוקים ברמה של סיכון חיי אדם. הוא נאלץ לפרוץ פנימה כדי לקטוע את הסכנה הזו. בתוך המסגד נלכדו אנשים שהצעירים לא איפשרו להם לצאת - מתפללים. אם היינו מאפשרים את המשך ההתבצרות, לא היו נכנסים מתפללים אחרים, והיה נוצר מתח גדול יותר". שב"כ הסכים בזמן אמת שאין עוד ברירה אלא לפרוץ.
5 צפייה בגלריה
''אם היינו מאפשרים את המשך ההתבצרות, לא היו נכנסים מתפללים אחרים''. שבתאי
(צילום: גיל נחושתן )
המשטרה פועלת בתנאים קשים. בכוח עבודה מוגבל, עם שר לביטחון לאומי שמתמחה בפירומניה למתקדמים. היא מודעת היטב להשלכות הציבוריות של פעולות בהר הבית ולכן המפכ"ל הנוכחי הקים "חמ"ל תודעה" לפני שנתיים שמנסה להיאבק בפייק ניוז. הבעיה היא שיש דברים שבלתי אפשרי להסביר.
ההחלטה לפרוץ באותו לילה, אומרים כל הגורמים ששוחחתי איתם, הייתה סבירה ביחס לשיקולים שנשקלו בעבר. אך הנה הנקודה: הפרדיגמה הישנה, זו שבה החלטה משטרתית על פריצה להר הבית וספציפית למסגדים היא טקטית, מתה. היא חוסלה באירועי שומר החומות. היא עברה מן העולם משום שחיזבאללה ואיראן מחככות ידיהן בהנאה למראה כל פריצה שכזו, שנותנת דלק ל"ציר ההתנגדות" שכל־כולו עושה שימוש במסגדים על הר הבית.
מה שהתרחש בהר הבית בליל 4 באפריל לא היה פיגוע מתגלגל; להבדיל, באירועים מתגלגלים, הצורך במהירות והצלת חיי אדם גובר על השאיפה להימנע מטעויות. במצבי משבר שאינם קרב ממש, הדרג המדיני בישראל מעורב עד הפרטים הקטנים ביותר. אם אלוף פיקוד, מפקד טייסת, מפקד סיירת מטכ"ל זקוקים לעיתים לאישור מהרמטכ"ל וזה מקבל אישור משר הביטחון, כי ההשלכות של פעולה צבאית מסוימת עלולות להיות אזוריות - קל וחומר שפריצה למסגדים בהר הבית, בתנאים מסוימים, מחייבת זאת. האם לא מתבקש שרה"מ או שר ביטחון או שניהם, ברמדאן, יהיו על הקו כשמחליטים לפרוץ למסגד בהר הבית? ממשלה סבירה הייתה שוקדת על התמודדות אסטרטגית סדורה עם הנפיצות יוצאת הדופן של הר הבית - ועם הדרך שבה זו משרתת את האויבות המרות ביותר של ישראל. היא הייתה יוצרת נוהל משבר ברור שמתייחס לאגן הקדוש. אך הממשלה הנוכחית? היא עוסקת בבערות, והפיכות.
12 מילים ששוגרו מלשכת ראש הממשלה לפני שלושה שבועות היו, ללא ספק, הגול העצמי המרשים ביותר שבנימין נתניהו הבקיע לעצמו. אל ייקל הדבר בעיניכם: הוא נהנה מקריירה ארוכה.
זה היה ביום ראשון, 26 במארס. הפושים יצאו מהר: שר הביטחון גלנט פוטר. ההודעה הלקונית הזו חוללה מפולת אירועים בלתי נשלטת. מאות אלפים יצאו לרחובות, באירוע הספונטני הנרחב ביותר שהיה בישראל מאז כ"ט בנובמבר 1947. זו הייתה הדוגמה הראשונה והאחרונה בישראל של מרי עממי מיידי. איילון נחסם בעשרות אלפים; "הוא יצא מדעתו", הם שרו על נתניהו. עד 9 בבוקר היה ברור שגורלו של גלנט אולי לא ידוע, אבל ה"רפורמה" ספגה מכה קשה. החרדים ניתקו מגע. הוכרזה שביתה כללית. בתוך 12 שעות התברר כי קרסה נחישותו של נתניהו להעביר את שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, נוכח המציאות.
חלפו שבועות. נתניהו נאלץ, בחירוק שיניים, לרדת אט-אט מהעץ של פיטורי גלנט. השבוע, בנאום רווי ארס כלפי האופוזיציה, החביא רה"מ את הסיפור הפוליטי של השבוע: גלנט נשאר בתפקידו. סיפור המעשה שהחל ב-12 מילים הסתיים, לכאורה.
היופי והכיעור בפוליטיקה הם ההפתעה הנעוצה בה. יואב גלנט נראה בעיניי, כמו בעיני רבים, כשליח למשימה אחת: הגעה ללשכת שר הביטחון, בכל מחיר. אך גלנט, אל מול תחושת ההתפרקות המוחלטת בחברה הישראלית לפני נאומו, מול האזהרות במערכת הביטחון על פרימת רוח ההתנדבות, קיבל החלטה ערכית. הוא קרא לעצירת החקיקה. "עבורי אישית, שום דבר טוב לא ייצא מההצהרה הערב", אמר ביובש למשקיף פוליטי אחרי נאומו. הוא צדק. להקת שופרות ערוץ 14 ושות' תבעו מיד את ראשו. נתניהו, מסוחרר מעולם הטוויטר של מקורביו, מבושם מרוח ההסתה, נעתר.
5 צפייה בגלריה
נתניהו גלנט. בחירוק שיניים ראש הממשלה נאלץ לרדת מהעץ
(צילום: ניקול לסקבי, דוברות שר הביטחון)
תארו לעצמכם שגלנט היה מתנהג, נניח, כמו האיש ללא עצמות - אבי דיכטר, שרצה לנווט לתפקיד שר הביטחון ללא מצפן ערכי. הלילה של 26 במארס לא היה מתרחש. ההצבעה על הרפורמה הייתה, ככל הנראה, מתקיימת. ישראל הייתה שרויה בתוהו ובוהו במהלך החגים וימי הזיכרון. סקר שערך הפסיכולוג הפוליטי נמרוד ניר ומתפרסם כאן מראה מה קרה לחברה הישראלית: 90% מהמשיבים בגוש ה"ליברלי" חשים שהמפלגות בגוש השני מאיימות על האופי והצביון של ישראל; בצד השני, של הימין, מרגישים כך 60%. שיעור הישראלים שמוכנים שיהיה להם חבר מהגוש השני, או שקרוב משפחה שלהם יתחתן עם מישהו שתומך/מתנגד לרפורמה - ירד בצורה מובהקת בהשוואה לאשתקד. השבטיות הפוליטית בשיא.
אז גלנט עשה משהו. לצאת נגד המחנה הפוליטי שלך ולסכן את התפקיד שלמענו עמלת מיומך הראשון בפוליטיקה - זה גלנט עשה בעצמו ולבדו. להשיג את המטרה הפוליטית שהוצגה (דחיית ההצבעה על הרפורמה), להימנע מחיסול פוליטי ואפילו לא להתנצל - הניצחונות הללו של גלנט הושגו בזכות החלטתו האווילית של נתניהו על הפיטורים. שלושה שבועות מאוחר יותר, נתניהו נמצא בשפל אישי כמעט חסר תקדים בסקרים.
ראש הממשלה אריאל שרון ז"ל היה הפוליטיקאי היחיד שהצליח לאורך זמן לנטרל את נתניהו. הסוד היה נעוץ, שרון הסביר לאנשיו, לא בפעולה - אלא בחוסר פעולה. "תנו לביבי לטפל בעצמו", הוא היה אומר לאנשיו. יואב גלנט היה המזכיר הצבאי שלו, אגב.
כאשר קם המחנה הממלכתי, סיפק גדעון סער לחבריו ניתוח מלא תקווה: המפלגה הזו, הוא אמר, יכולה להיות גוש חירות-ליברלים (גח"ל). גח"ל היה המחנה הפוליטי שהקים את הליכוד והוביל למהפך 1977. בגח"ל, בגין ניצל למעשה את הליברלים כדי לחדור למיינסטרים הישראלי, שהיה מרכז-שמאל. ואכן, במחנה הממלכתי נוצרה מניפה רחבה אידיאולוגית, שהשתרעה מחסידים מובהקים של הסדר מדיני ופשרה טריטוריאלית, ועד סער ואלקין, אנשי ארץ ישראל השלמה. בארץ נהדרת, "המניפה הרחבה" הזו התבטאה במערכונים משעשעים בהם איזנקוט (יובל סמו) ירה בצרורות את האמת, בשעה שבני גנץ וגדעון סער ניסו לשמור על מסר פוליטי ממושמע לבוחרי המרכז.
הסוף ידוע: הקמפיין של המחנה הממלכתי היה בינוני, והמסר שרק גנץ יכול להרכיב ממשלה לא ממש חילחל, בפרט כאשר ראש הממשלה היה יאיר לפיד. אך עונת האביב הגיעה, ואיתה אביב הסקרים לגנץ, סער, איזנקוט וחילי טרופר.
הטקטיקה של המחנה הממלכתי, להתנגד ל"רפורמה" ובמקביל להושיט יד למשא ומתן על רפורמה אמיתית - השתלמה להפליא. כשליש מבוחרי הימין, השליש המתון, מתנגד להפיכה המשפטית. רבים מהם רוצים ברפורמה כלשהי, אבל לא כזו שמשורטטת על ידי שמחה רוטמן. רוב האנשים האלה לא מוכן לעבור ל"יש עתיד", וכל מפלגה משמאל לה לא באה בחשבון. אלה הם בוחרי הליכוד בערים הגדולות, או ציונות דתית מתונה שלא נוטרת לנפתלי בנט ואיילת שקד. הניתוח של סער לא היה מוטעה; הוא היה מוקדם מדי.
עוד רגע יערוך הימין את "הפגנת המיליון" בתמיכה ב"רפורמה", והקרב יתחדש במלוא עוזו. הליכודניקים מגיעים אליו מדולדלים. מה שלא עשתה המחאה, עשו 4-3 סקרים שהצביעו על התרסקות המפלגה. בקבוצות הוואטסאפ של חברי מרכז, בעקבות הסקרים, רצות הודעות שמאשימות את סמוטריץ' ובן גביר ב"השתלטות עוינת" וקוראים לביבי לפתוח את ההסכמים הקואליציוניים. גנץ, סער וטרופר שואפים למצק את האכזבה של הליכודניקים, לעגן אליהם את בוחרי הימין המתונים. מאז "קדימה", וגם היא לזמן קצר ביותר, אף מפלגה לא הצליחה במשימה הזו. נראה.
*
השבוע נפטר מאיר שלו. קטונתי מלהספידו. אספק מחשבה אחת, והתחייבות אחת.
המחשבה נובעת מספרו הנפלא, "גינת בר". אלה הימים היפים ביותר בארץ ישראל. הפריחה הצהובה הנפלאה טרם נעלמה. החוטמית בוקעת חזק מהאדמה. האפונה הריחנית משתרגת. יש תחושה שהכל פתוח. מי מאיתנו שאוהב לקלטר, לזרוע, לשתול ולנכש מקווה: שלא ייגמר לעולם. שנקבל עוד קצת ימים מתונים במזגם, ומעט גשם, והמשך הפריחה - לפני שיבוא הקיץ המר של ארץ ישראל ויהפוך הכל לשדוף וצהוב. מאיר שלו, שהיטיב כל כך לתאר את הטבע, הלך לעולמו בעיצומם של הימים היפים האלה. הם לא תמו.
ההתחייבות שלי פרקטית וצנועה. היה זה מאיר שלו, כבעל טור ב"מוסף לשבת", שהחדיר אל השיחה הישראלית את ההכרה וההערכה לתלמידים ולסטודנטים שזוכים בתחרויות ובאולימפיאדות בינלאומיות - לפיזיקה, מתמטיקה, רובוטיקה והישגים אחרים. הוא היה מביא את שמותיהם של העילויים הצעירים הללו, ששמם נעדר מהשיחה הישראלית, הגסה לעיתים. לאור לכתו, נדמה לי שאסור שהנוהג הזה שלו ייעלם. ולכן אזכיר שמות של זוכים כאלה - לא כולם, ולא תמיד, לצערי - בטורי שלי.
