המשקפיים והכיפות שנותרו בשביל המוות במירון הם אולי התמונה המזוהה ביותר מהאסון בהילולה. אותה תמונה מטלטלת הגיעה גם לבני משפחת דיסקינד, שהבינה תוך זמן קצר: המשקפיים שייכים לשמחה בונים, שנהרג באסון.
האח ישראל דיסקינד הבין שקרה אסון גדול במירון באמצעות קבוצות "נייעס" (חדשות ביידיש), שהחלו לפרסם סרטונים וידיעות על מה שמתרחש בהר. "חששתי לכמה מבני המשפחה שלי", הוא מספר, "חלקם יצרו קשר בחמש בבוקר, אבל שמחה, אחי, לא היה ביניהם".
משקפיו של שמחה צולמו על הקרקע, כשלצדם כיפות וחפצים של הרוגים נוספים. התמונה הגיעה לבני משפחה, כמו גם דיווחים בקבוצות ווטסאפ על כך ששמחה אינו בין החיים. האח ישראל, שהבין שמשהו רע כנראה קרה, ביקש למחוק את ההודעות. ביום שישי בבוקר בני המשפחה כבר נסעו למכון המשפטי באבו כביר וזכו להביא את שמחה לקבורה לפני כניסת השבת בבית העלמין שדה יהושע בחיפה.
שמחה, נשוי ואב לשניים, השתייך לחסידות גור. הוא גדל בחיפה ואחרי נישואיו עבר להתגורר בבית שמש. הוא הותיר אחריו גם הורים ו-14 אחים ואחיות.
"שלושה אחים יותר בוגרים ממנו, כולל אני, התגייסנו לצה"ל", מספר ישראל, "שמחה היה עילוי ולכן נשאר ללמוד בישיבה. תמיד אבא שלנו היה אומר שהוא עשה חלוקה בין מי שראוי לשרת את המדינה לבין מוח שראוי לרבנות. הוא היה מקורב לבן של האדמו"ר מגור, הממשיך שלו. בפעם האחרונה דיברתי איתו לפני שבועיים. מוקדם יותר, בפורים, הוא התקשר אליי ואמר שהוא אוהב אותי. התקשרתי אליו אחרי פורים וצחקתי איתו על זה שרק כאשר הוא שתוי הוא אומר לי שהוא אוהב אותי. הוא היה אדם מאוד שמח. רוב התמונות שלו הן עם חיוכים".
ישראל דיסקינד מספר על אחיו שנהרג
ישראל התייחס למחדלים שמתגלים מאז האסון: "חבל שמתעוררים רק בזמנים של אסון. אין באתר במירון גישה נורמלית, הוא בנוי כמו במאה ה-17. כפי שהסדירו את הגישה לכותל, והוא לא נראה כמו במלחמת ששת הימים, כך צריך היה להסדיר את הגישה לקבר הרשב"י".
ישראל חוזר ללילה הקשה, כשעוד לא היה ברור מה עלה בגורלו של אחיו, ואמר: "אמא שלי בכתה כל הלילה ואמרה תהילים. הרגעתי אותה ואמרתי שאין מה לדאוג. אבל האמת שכבר בדקה הראשונה הבנתי שזה הוא. הרמתי טלפון לגיסי ואמרתי לו שאני מרגיש שזה קרה".
