אחד האתגרים המרכזיים שליוו אותי בעשרות שנות עבודתי בסוכנות הידיעות הבינלאומית AP היה לשוני: כיצד לתאר באופן הוגן נושאים שנמצאים במחלוקת קוגניטיבית של ממש. הסכסוך הישראלי-פלסטיני סיפק שורה ארוכה של דוגמאות, וכמובן לא רק הוא: האם להשתמש בדיווח שלנו במונח "שכונה יהודית בירושלים" - או התנחלות? תוקף - או מחבל? נהרג - או נרצח? שטחים כבושים - או שנויים במחלוקת? האם ולדימיר פוטין הוא נשיא או רודן? האם חצי האי קרים הוא חלק מרוסיה? האם קוסובו עצמאית? האם הפלת האחים המוסלמים במצרים ב-2013 הייתה מהפכה או הפיכה?
זו לא דילמה מודרנית. מאז ימי התנ"ך ויוון העתיקה מהווה השפה, כמו הדיפלומטיה, מלחמה באמצעים אחרים. איך התמודדנו איתה ב-AP? בחרנו את המילים הפחות טעונות, היותר מדויקות, הפחות ניתנות לערעור. לעתים רחוקות ריצינו את כל הצדדים או אפילו צד אחד. ככה זה במלחמה.
בימים האלה מחריף בישראל המאבק על הנרטיב סביב מה שמכונה "הרפורמה המשפטית" או "המהפכה המשפטית" ואיתו גם המאבק על הלקסיקון. התקשורת הבינלאומית מתחבטת כיצד עליה לדווח על המהלך שיזמה ממשלת נתניהו, ולשם כך היא בוחנת היטב כיצד עושה זאת התקשורת בעברית. מי שצורך תקשורת ישראלית בשבועות האחרונים נרטב עד לשד עצמותיו ממכבסת המילים ומתעוור מההתקרנפות. גם בתקשורת הלא-מגויסת בעד בנימין נתניהו, כולל אתר זה, חוששים לקרוא לילד בשמו ובכך משרתים את השליט. "הרפורמה", "מהלכי החקיקה", "השינויים במערכת המשפט" וכן הלאה.
לו הייתי עדיין עורך ב-AP הייתי יוזם דיון פנימי בשאלה איך מתארים את המתרחש. אין לי ספק שמנקודת מבט א-פוליטית היינו רואים את זה בערך כך: הקואליציה רוצה למנות ישירות את השופטים, כדי שאלה יהיו מיושרים עם כוונותיה וערכיה, וגם אם חלילה יקבלו מי מהם פסק דין שלא יישא חן, ניתן יהיה לבטל אותו בהצבעה פשוטה. "התגברות", בלשון הספין. המשמעות היא אפס מגבלות על מה שהקואליציה יכולה לעשות.
אם זה יעבור, דבר לא ימנע ממנה לשנות את חוקי המשחק כדי להבטיח את ניצחונה העתידי, למשל על ידי פסילת מפלגות מלרוץ או ציבורים שלמים (גם יחידים) מלהצביע. היא גם תוכל להטריד יריבים פוליטיים ולסגור עיתונים שלא כלבבה. למה לא, בעצם? כמו בסאטירה "בננות" של וודי אלן, על הפיכה דה-לה-שמטע במרכז אמריקה, היא תוכל לדרוש מאזרחיה ללבוש תחתונים מעל המכנסיים ולשלוח את פלוגות בן גביר לאכוף זאת. בהיעדר בג"ץ אפקטיבי, חוקה או איזונים אחרים, אין לאזרחים זכויות או חירויות מובטחות מלבד אלה שהממשלה במקרה מסכימה להעניק להם. זוהי שיטת משטר חדשה, שונה לחלוטין מזו שהישראלים נהנו ממנה עד היום, זו שהבטיחה את חופש הביטוי, ההתכנסות, השביתה, זכות הצבעה לכולם, שוויון בפני החוק. זו לא רק דיקטטורה של הרוב - שהיא בעצמה לא דמוקרטיה – אלא דיקטטורה של גוש הימין הנוכחי.
הקואליציה מנסה להציג את העוול הזה כ"רפורמה משפטית" כי המונח "רפורמה" נתפס כתהליך פרוגרסיבי והגיוני, הדרך לקדמה. רוב האנשים יסכימו שיש צורך ברפורמות - גם במערכת המשפט. הרי צריך יותר תקנים לשופטים, נדרשות ערכאות ערעור, בהחלט יש עינוי דין שיש למתן. אבל לטעמי המפתח נמצא בשימוש במילה "משפטי", שמרמזת על עיסוק בהליכים מורכבים ובלתי מובנים לרוב הבריות. משהו נורא מקצועי ופרטני. פרוצדורה. השימוש במילה זאת נועד מחד להרדים את המחנה היריב, ומאידך לעורר את כת מתנגדי האליטות. אותה זה נועד להדליק, לגייס.
דן פרי"רפורמה משפטית", למה הדבר דומה? לכך שנתאר הריגה בחניקה כ"רפורמה חמצנית". כלי תקשורת שמסכים לקרוא לזה "רפורמה משפטית" הוא שותף למזימה או קורבן משוטה שמולך שולל באופן שצריך לבייש את העיתונאים שלו. זה לא לגמרי מפתיע: יש לשלטון – במיוחד לכזה שמנסה לחקות את מהלכי פוטין ברוסיה – דרכים מגוונות לגרום לתקשורת מסחרית להשתחוות. רואים את זה בנכונות למסור את המסך לנתניהו כמעט ללא הפעלת שיקול עיתונאי.
לאחרונה יש תזוזה כלשהי, אולי כי מרגישים את העוצמה הכלכלית של המאבק הציבורי, ולכן רואים יותר את הכותרת "מהפכה משפטית". זו התקדמות, אבל ממש לא מספיקה. צריך לקרוא לילד בשמו. לא מדובר במהלך "משפטי". לכל הפחות, מדובר בהפיכה משטרית.
- דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. כיהן כיו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
