אין כמו האיומים שהושמעו בימים האחרונים על ידי חברי הכנסת יואב קיש ושלמה קרעי נגד היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, בנוגע למינוי רמטכ"ל על ידי שר הביטחון בני גנץ, שמצטרפים לאיומים לעלות על בית המשפט העליון עם D9, ולדברי הבלע שהושמעו בעבר על ידי חבר הכנסת דודי אמסלם, כדי לחזק את הצמרת המשפטית והשיפוטית. זו לא טעות. לחזק. משום שעם דברי בלע ואיומים גם מבקרי המערכת עושים אחורה פנה. יש צורך בשינוי. יש צורך ברפורמות. אבל בין הטריבונל של אמסלם, קיש וקרעי, לבין הצמרת המשפטית והשיפוטית - האחרונים עדיפים.
יותר מעשור עמד בנימין נתניהו בראש הגוש הימני-חרדי שהחזיק את השלטון בישראל. ברוב העשור הזה לא ביצע הליכוד שום רפורמה משפטית רצינית. לא חוק יסודות משפט. לא פסקת הגבלה. לא שינוי בוועדה למינוי שופטים. הדבר היחיד שקרה היה מינוי שופטים אחדים בעלי השקפת עולם קצת יותר שמרנית. וזה לא היה הליכוד. זו הייתה שרה המשפטים איילת שקד. היא עשתה את זה בלי איומים ובלי השתלחויות אלא תוך כדי ניהול משא ומתן ושכנוע. וזה עבד. עוד כמה סיבובי מינויים מהסוג הזה והיינו מקבלים בית משפט קצת יותר מאוזן. לא אקטיביזם שמרני מטורף בסגנון האמריקני, ולא אקטיביזם פרוגרסיבי, שפה ושם רמס את החוק, כאן בישראל.
הצמרת המשפטית, מהפרקליטות ועד בית המשפט העליון, ראויה לביקורת. לפעמים גם לביקורת נוקבת. זה נכון גם בנוגע למוטיבציות הפוליטיות במהלך חקירות נתניהו. הרי קשה להסביר את מבול ההדלפות שניסו ליצור הרשעה בטרם משפט, בלי להעריך שמדובר במוטיבציות. ותחושת חוסר הנוחות מתגברת לנוכח מה שנחשף בחודשים האחרונים בתיק 4000. מי שעמד אז בראש המערכת הוא אביחי מנדלבליט. מינוי של נתניהו. וזה נכון גם בנוגע לפסיקות שפסלו חוקים, גם כאשר החוקים לא רמסו שום זכות יסוד. אבל צריך להיזהר. המוטיבציות לא הופכות את נתניהו לאחד מל"ו צדיקים, ופסיקות שגויות לא אמורות לגרור D9.
הדבר הקל והפופוליסטי ביותר הוא להתייחס לכל סוגיה באמצעות שני הקטבים שלה. שחור ולבן. זה לא הסיפור ברוב הנושאים שבמחלוקת. וזה לא נכון גם בנוגע למערכת המשפט. היה נפלא לוּ תהליך בחירת רמטכ"ל לא היה מתרחש בסמוך למועד הבחירות. אבל כאשר צריך לבחור בין שלושה מועמדים - שלושתם ראויים - וכאשר יש צורך ברמטכ"ל במשרה מלאה עם מלוא הסמכויות, ולא במינוי זמני, שעלול להימשך שנים בגלל סיבובי בחירות, אז עדיפה בחירה עכשיו.
ובכל מקרה, זה לא שר הביטחון בני גנץ שמעלה חשש לפוליטיזציה של ההליך. אלה שמאיימים על היועצת, בתקווה שהבחירה תהיה בידי נתניהו, הם אלה שנגועים בשיקולים פוליטיים. הרי הם משתלחים משום שנדמה להם שזה מה שיעזור להם בפריימריז. ורק זה חסר לנו. רמטכ"ל עם כתם פוליטי שיתאים לגחמות של קרעי וקיש.
הבעיה לא נעוצה בעצם ההתנגדות למינוי רמטכ"ל על ידי ממשלת מעבר. אפשר להשמיע טיעונים ענייניים. הבעיה היא בסגנון האלים, המאיים, שמעיד על הלך הרוח של חלק, רק חלק, מצמרת הליכוד. עד היום כל נבואות האיוב על קץ הדמוקרטיה התנפצו. אבל זה לא אומר שאין צורך בזהירות. משום שהרוח הרעה שמובילים אמסלם, קיש וקרעי היא כוח פוליטי. כאשר שומעים אותם - קשה הרבה יותר להשמיע ביקורת עניינית. וכך, התוצאה היחידה של ההשתלחות הבלתי מרוסנת היא השתקת הקולות שתומכים ברפורמות רציניות והכרחיות.
נתניהו עצמו הסתייג מהאיומים, וטוב שכך. בימים האחרונים התפתח פה ושם ויכוח בנוגע לכוונות האמיתיות של מנהיג הליכוד. אולי, כך חלק מההערכות, הוא דווקא מפריח בלוני ניסוי, אבל מנצל את ההזדמנות כדי להיראות ממלכתי. יכול להיות. ועדיין, ההסתייגות שלו חשובה. משום שלפעמים, מתוך שלא לשמה בא לשמה. ובכל מקרה, הרי הוא יצרן של אינספור אמירות בעייתיות. כך שטוב לדעת שפה ושם יש לו קווים אדומים.
בן-דרור ימינירבים במפלגות המרכז, וגם אחדים מאלה שנמצאים קצת שמאלה, יודעים טוב מאוד שיש צורך ברפורמות במערכת המשפט. הם אומרים את זה - לא לציטוט. אבל פומבית - הם שותקים. מבחינתם, הם חוששים לחזק את המשתלחים והמאיימים. אבל הם טועים. משום שהם מפקירים את הזירה.
מערכת המשפט, בעיקר בגלל משפט נתניהו וההתמכרות הקולקטיבית ל"כן ביבי לא ביבי", הייתה במרכז ארבע מערכות הבחירות האחרונות. סקרים שונים, שכבר הוצגו כאן, מעידים על כך שרוב הציבור רוצה שינוי, שעיקרו ריסון האקטיביזם. כך שצריך להציג עמדה. לא כדי לחזק את המשתלחים. להפך. כדי לא להפקיר להם, ורק להם, את הזירה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
