למרות הכיבוש הנאצי בפולין, תנועות הנוער בקרקוב ניסו לשמור על שגרה. הן שלחו "קשרים" שיהיו בקשר בין העיירות באזור, וקיבלו אישור להפעיל חווה חקלאית באזור. את כל המאמצים האלה הם מהר מאוד ריכזו לטובת פעילות מחתרתית נגד הנאצים. זה הסיפור של הראשונים שהניפו את נס המרד.
7 צפייה בגלריה
חצר בגטו קרקוב. המרד שהצית את האש והיווה השראה למרד גטו ורשה
(באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
המסתור בחווה
ב-12 בדצמבר 1941 שלח סניף הלשכה היהודית לעזרה סוציאלית בקשה למפקד הגסטאפו לאשר הקמת חווה חקלאית בקופליני, שם יהיו שיעורים להכשרה חקלאית של הנוער היהודי. מפקד הגסטאפו ומושל המחוז לא ידעו שאישור הקמת החווה יזרז 'הלכה למעשה' את הקמת תנועת המרד בקרקוב, הארגון היהודי הלוחם או בכינויו "החלוץ הלוחם".
כבר בהתחלת 1942 החלה התכתבות בין תנועות הנוער השונות אודות המצב של היהודים בפולין, והשמועות לא איחרו לבוא. הן הגיעו גם אל החווה בקופליני.
"קראנו אז מכתב חוזר, שהגיענו מוורשה, ובו ידיעות על מכוניות מגזים בחלמנו, ועל שאר מעשי הרצח שביצעו הנאצים בשטחי הכיבוש במזרח", שחזר יוסף וולף בהקדמה לספר "יומנה של יוסטנה". "הוחלט להגביר את הערות, ללכד את הנוער ולהפיץ בשורותיו את ההסברה הנכונה על מצב היהודים בכללו".
הפעילות בחווה ובכפר ליד התחלקה לשניים. בבוקר היו החניכים שהשלימו את ההכשרה עובדים בחקלאות, ובערב בפעילות מחתרתית של העברת כרוזים ומודעות. בין היתר, באמצעות מכתבים רשמיים של הלשכה היהודית לעזרה סוציאלית.
7 צפייה בגלריה
חניכי תנועות הנוער חברי המחתרת. "כלפי חוץ נראה הכל כשר וישר"
(באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
"כלפי חוץ נראה הכל כשר וישר, אף שיהודי וישניץ החדש התחילו להרגן כי בקפליני הדברים אינם כשורה", תיאר וולף. "הגיע לידי כך, שמועצת הקהילה, שרובה הייתה מורכבת שכירי אויב, הזהירה אותנו כי מן הרצוי הוא שנחסל את החווה".
חברי המחתרת העידו על עצמם שלא היה בהם איש בעל השכלה או ניסיון צבאי, ובעקבות כך ניסו ליצור קשר עם המחתרת הפולנית באמצעות גולה מירה, חברת המפלגה הקומוניסטית. התחושה הייתה שבבוא היום ארגון מחתרתי יהודי יקבל תמיכה מהמחתרת הפולנית, למעשה, זה לא היה כך.
הקיץ האחרון
לקח זמן עד שהפעילות המחתרתית הפכה להיות מחתרת בצורה מוצהרת. למען האמת, רק בינואר 1943 התפרסמה פקודה רשמית של הקמת ארגון. הרגע ששינה את הכל היה האקציה הגדולה של יוני 1942, שבה נשלחו אלפי יהודים מגטו קרקוב למחנות ההשמדה.
חברי המחתרת העידו על עצמם שלא היה בהם איש בעל השכלה או ניסיון צבאי, ובעקבות כך ניסו ליצור קשר עם המחתרת הפולנית באמצעות גולה מירה, חברת המפלגה הקומוניסטית. אבל הלוחמים היהודים מיד התאכזבו מחוסר שיתוף הפעולה של המחתרת הפולנית.
"מיד אחרי בואם ליערות הלשין מישהו מתושבי הכפר הסמוך למשטרה הגרמנית, כי ביער מסתתרת קבוצה בת 300 לוחמים. הגרמנים הקיפו את היער, ירו לכל העברים, ואחרי שעה קלה הסתלקו. בלילה הבא התנפלו הבחורים שלנו על עמדת המשטרה. המשטרה בהיותה סבורה שההתנפלות מבוצעת בידי קבוצה גדולה, הסתגרה בפנים הבניין ומנעה חדירתו לקומץ לוחמים".
"עיקר הסיבה לכישלון היה חוסר נשק. הקבוצה לא היו ברשותה אלא שני אקדחים, ובכוחם בקשו לרכוש להם את הנשק הנחוץ", תיאר וולף. "אבל הייתה זאת אזהרה להבא, הכירו כי עיקר האמצעים צריך שיהיו מכוונים לרכישת נשק בכמות ניכרת. וכן החליטו, מחמת תקופת הסתיו והקשיים הכרוכים בה, לרכז את פעולת המחתרת בעיר גופה".
ההחלטה על שינוי דרך הפעולה הביאה לבסוף לסגירת החווה החקלאית. על פי המתואר בספר "יומנה של יוסטנה", הצעירים היו עצובים על סגירת החווה, וכך ניסה לנחם אותם אהרון ליבסקינד, ממנהיגי המחתרת: "החווה הייתה מעין חלום שבין כך וכך אנוסים היינו להתנער ממנו. אפשר והחלום הזה היה נמשך עוד שבוע או שבועיים, אבל דינו היה נחרץ ממילא. בעוד חודש לא יישאר שריד ופליט מיישובי בני אדם שהיו מאות בשנים מושרשים באדמתם. אנו יכולים רק לשמוח על שניתן לנו לבלות כה יפה את הקיץ באווירה של יצירה, ומי יודע אם אין זה הקיץ האחרון שלנו".
"עבודתנו הייתה קשה פי מאה"
במקביל לאנשי "החלוץ הלוחם", פעלה בגטו קרקוב עוד קודם לכן מחתרת "איסקרא" (הניצוץ), שהייתה למעשה ארגון המרי היהודי הראשון בקרקוב. בשיאו מנה הארגון כארבעים חברים, ובראשו עמד צבי באומינגר, בוגר השומר הצעיר.
שתי המחתרות התארגנו באופן דומה ומקור ההכנסה העיקרי שלהן היה ממגירת מסמכים מזויפים. הפעולות הראשונות היו קטנות. "גרמני ראשון חוסל בשדרות... גרמנים היו נופלים ברחובות קרקוב, בטיילת ה'בולוניה' נורה טייס גרמני, בקו מסילת הרכבת חובלו פסי הרכבת. זאת הייתה הקדמה".
בנובמבר 1942 החליטו מנהיגי "הלוחם החלוץ" לעזוב את הגטו ולפעול בצד הגרמני של העיר. הסיבה – החשש מפני מלשינים יהודים שיפגעו בפעולות המרד. אנשי המחתרת התכנסו יחד בקיבוץ העירוני שהוקם בקרקוב לסעודה שלישית (סעודה באחרי הצהריים של שבת) אחרונה יחד, "הסעודה האחרונה הם קראו לה".
אל מול החברים נשא נאום פרידה מנהיג המחתרת, ליבסקינד: "לא לקראת החיים, אלא לקראת המוות אנו צועדים, אבל בזכותנו תופענה אולי בתולדות עמנו שורות אחדות המספרות על הנוער, אשר לא הלך ככבשה לטבח, אלא קם ונלחם - לא על קידוש השם, אלא על כבוד ישראל. למען השורות האלה כדאי למות".
כשנשאל אם לא כדאי לנסות להציל את אנשי הגטו הוא ענה: "מאוחר מדי.. שוב אין מפלט לאיש. לא נשאר לנו אלא מוות של כבוד. אם להשאיר אגדה – הנה ניצור אנחנו המעטים את אגדת הגבורה".
"לא לקראת החיים, אלא לקראת המוות אנו צועדים, אבל בזכותנו תופענה אולי בתולדות עמנו שורות אחדות המספרות על הנוער, אשר לא הלך ככבשה לטבח, אלא קם ונלחם. למען השורות האלה כדאי למות"
"דברים אלה חדרו עמוק, עמוק בלב כל אחד ונעשו נר לרגלנו. ההכרה הזאת - היא אשר עודדנו בהצלחותינו, וחזקנו בנפול רוחנו. ידענו לשם מה אנו נלחמים", סיפרה בעדות לבית לוחמי הגטאות רבקה קופר. "ידענו זאת חברי המפקדה, אשר הפקירו את הוריהם ואת היקר להם, והם, בלתי מנוסים, אבל בזים למוות, הקדישו את עצמם אך ורק לארגון קבוצות לוחמות, להשגת אמצעים ונשק ולתכנון פעולות".
ההחלטה לעזוב את הגטו לוותה בלב כבד, ולא היה פשוט להתחזות למחתרת לא יהודית. "קשה מאוד להעריך הערכה מספקת את הקשיים העצומים לארגון מחתרת יהודית במשטר ההיטלריסטי", תיאר וולף. "עבודתנו הייתה קשה פי מאה מעבודתה של כל קבוצת-מחתרת שהיא, מפני שהיינו נאלצים להסתיר מעין-רואים לא בלבד את פעולתנו המהפכנית, אבל ראשית כל היינו מוכרחים להעלים את יהדותנו".
לבסוף, שתי המחתרות הגיעו להבנה שצריך לשתף פעולה כדי להשיג פגיעה חזקה יותר בנאצים.
הפעולה הגדולה
תאריך הפעולה נקבע ל-22 בדצמבר 1942, ימי ההכנות לחג המולד, מתוך הנחה שהגרמנים לא יעמדו מספיק על המשמר. החברים התפצלו לחוליות של שניים-שלושה לוחמים, שכל אחת מהן הייתה אחראית לפעולה אחרת במבצע.
חלק מהחוליות הניפו דגלי פולין כל גשרי הוויסלה, חלק הניחו זר על קברו של אדם מיצקיביץ – המשורר הלאומי של פולין, חלק הדביקו כרוזים. כל זאת במטרה שהפעולה תיראה כאילו מדובר במרד פולני ולא יהודי.
במקביל, חוליות של לוחמי המחתרות התקרבו למוקדי בילוי של הקצינים הגרמנים במטרה לפגוע בהם. בית הקפה צינגריה פוצץ על יושביו ובעקבותיו נהרגו 7-13 גרמנים, בבתי הקפה אחרים הפעולה נכשלה.
המבצע של המחתרת הותיר רושם עז בקרב הציבור הפולני והיא יוחסה למחתרת הפולנית או לכוחות סובייטיים. הגרמנים מנגד ידעו בתוך זמן קצר כי מי שעומד מאחורי הפעילות אלה אנשי המחתרות היהודיות.
רוב לוחמי המחתרת הצליחו לחזור לבסיסם ללא פגע, אך הגסטאפו פעל במרץ נגד הלוחמים. "בולשת הגסטאפו גייסה את כל המנגנון שלה ומצאה את עקבות הקבוצה המתחבאת בחורבות בית החולים היהודי ברחוב סקבינסקה, כל הקבוצה נפלה בידי הגרמנים", תיאר וולף.
7 צפייה בגלריה
בית החולים היהודי שבשטחו התחבאו אנשי המחתרת לאחר הפעולה
(באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
"בעזרת סוכני גסטאפו נאסר גם אלכסנדר גולדברג (אלק) אשר גר במרכז המקשרים. ב-24 בדצמבר בא יהודה טננבוים, שלא ידע מה שהתרחש בינתיים, לבניני בית החולים היהודי, ובידו הוראות של דולק. ונפל גם הוא בידי הגסטאפו".
בעקבות הלשנות נעצרו גם הלוחמים שברחו משטח העיר, ובכך בא הקץ על המחתרות היהודיות בקרקוב. מנגד, הנאצים לא הענישו את תושבי הגטו כי אין דבר שהיה פוגע בהם יותר מאשר להודות בעובדה שהיהודים הצליחו לפגוע בהם בבירת ה"גנרלגוברמן"
"זמן קצר נמשך המרד בגטו קרקוב. בגידת מורי הדרך – אשר עזבו בחורינו לנפשם ביערות, בגידה יהודית בתוך הגטו - שגרמה למאסר של כל המפקדה ורוב הפעילים שפלו מות גיבורים, כל זה הכשיל אותו מוקדם מדי", סיכמה קופר. "המרד נכבה, אבל היה באותו גפרור שנשרף והצית להבה – שלהבת מרד בגטו ורשה".
"קרקוב הייתה הראשונה במלחמה"
אכן, למרד בקרקוב הייתה השפעה משמעותית על המרידות הבאות בגטאות ובמחנות. במקרה, ביום של הפעולה הגדולה הגיע לעיר יצחק צוקרמן, סגן מפקד אי"ל בגטו ורשה. צוקרמן הגיע לעיר כדי לדון עם מנהיגי "החלוץ הלוחם" על דרכי הפעולה.
צוקרמן ניסה לשכנע את מנהיגי המחתרת לחזור לפעול בגטו ולהגן עליו, אבל המנהיגים חשבו אחרת. לפי חלק מהעדויות, הוא ניסה לשכנע אותם לוותר על הפעולה הגדולה בטענה שלא יישארו אנשים להגן על הגטו ביום פקודה.
7 צפייה בגלריה
קטע מחומת גטו קרקוב. אנשי המחתרת מוורשה ניסו לשכנע את החברים בקרקוב לחזור לתוך הגטו
(באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות)
הסיכום בין צוקרמן לליבסקינד ושאר מנהיגי המחתרת היה שלאחר הפעולה הגדולה, פעולת "צנגריה", הם יחזרו להילחם בשטח הגטו ויבערו את המקום ממלשינים ומשתפי פעולה. התכנון של המנהיגים היה לברוח ליערות. שתי התוכניות לא צלחו בסופו של דבר.
לאחר שהמבצע הושלם בהצלחה, וכוחות הגסטאפו תפסו את מתחם בית החולים היהודי, שם הסתתרו אנשי המחתרת, צוקרמן הגיע למקום מלווה באחד ממנהיגי המחתרת. הוא ברח מהמקום, נורה ברגלו, נפצע, ורק בקושי הצליח לשוב לוורשה.
שנים לאחר אותה פעולה הודתה צביה לובטקין, ממנהיגי מרד גטו ורשה, כי המרד בקרקוב השפיע רבות על המרד שהובילה: "המרד הזה הוא שהכין את מרד אפריל (מרד גטו ורשה – אל"ק), ואין לתאר את מרד אפריל בלי מרד ינואר".
גם צוקרמן הודה שמונה שנים לאחר אותה פעולה, בכנס בבית לוחמי הגטאות: "קרקוב הייתה הראשונה במלחמה, וזו זכותה. מפקדיה הראו לנו את הדרך להצלת כבודנו, ואם אנו חיים היום לא רק במועקת לב, אלא גם בראש מורם, הרי להם אנו חייבים את ההרגשה הזאת".
