(צילום: אריק מרמור, ניצן דרור)
פריימריז זה החלק הכיפי בבחירות. לפני שתחושת המיצוי גורמת לפהק מול עוד סקר, לפני ליל תוצאות האמת שנספרות אט-אט ומערערות על אמינות המדגמים בכל פעם מחדש, ולפני המנדט-לפה-מנדט-לשם שגם אחרי ספירתם לא ברור איך תיראה הקואליציה הבאה, אם בכלל תקום. שלא לדבר על השבועות שאחרי, שבהם נע המנדט להרכבת הממשלה אנה ואנה עד שהוא מוצא בית לא יציב שבו ישכון רק חודשים מעטים. ככה התרגלנו. אבל פריימריז זה כיף. ומבין המפלגות המעטות שמקיימות בחירות מקדימות, במדד הכיף לפריימריז בליכוד אין תחרות.
לא בטוח שפעילי המועמדים שהגיעו אתמול (יום רביעי) לקלפי בגני התערוכה בתל אביב יסכימו. לא בטריליארד מעלות חום ומיליון אחוזי לחות, ולא כשרבים יודעים שהתרחיש הסביר הוא שהם יתעוררו לתוצאות שוברות לב, אחרי שהמועמד שלהם לא נכנס לרשימה. אבל כמו שאמר חבר המפלגה בנימין נתניהו בבואו להצביע: "זהו יום חג".
ציניות בצד, ובוודאי בהשוואה לפריימריז שקיימה אמש מפלגת העבודה, זה באמת יום חג. 130 אלף מצביעים פוטנציאליים (בערך חצי מהם יגיעו לקלפיות), רשימה שתהיה הגדולה ביותר בכנסת ותחרות אמיתית על תפקידים. זו לא תחרות דמיונית על מקום 10 במפלגת העבודה, שהסיכוי שהזוכה בה יראה מבפנים לשכת חבר כנסת שווה לסיכוי שהמועמד דור חרל"פ ממחוז תל אביב יראה אותה.
ועדיין, אלה לא פריימריז מהז'אנר שידעה המפלגה עד לפני כמה שנים. אין כאן דוכני נקניקיות, כיבוד או מוזיקה. בקושי על מים אפשר להתארגן בחום הזה. מועמד שהיה מציע כוס עם קרח לנוכחים היה מגיע למקום הראשון בוודאות. הכי הרבה שהציעו לי היה מאוורר מהשרה לשעבר גילה גמליאל (אשפה על בטריות לאנשים, לא מאוד סביבתי) ומגבון מקרן ברק.
ריאליטי דמוקרטיה
סיבוב בין דוכני המועמדים - חלקם של ח"כים מכהנים, שרים לשעבר שכבר ראו פריימריז אחד או שניים בחייהם, וחלקם של שמות חדשים וזרים - מעלה תחושה מוכרת מעולמות אחרים. איזה מועמד יודח? מי יגיע ראשון? מי יזכה באהבת הציבור? אה כן, אנחנו בסך הכול צופים בריאליטי. אולי לא מהסוג שהמנצח בו יגיע להשקות או יקבל קמפיין פרסום, אבל כזה שבתקופה שבה כבר מדברים על היום שאחרי ביבי, הפרס בטווח הארוך עשוי להיות שווה הרבה יותר.
כמו ב"אח הגדול", גם כאן יש רעים כמו דיאן, חביבים כמו שרין ובוטים כמו קאזם. כל אחד מהמועמדים יודע לאיזו דמות הוא צריך להיכנס. לכן הסיסמה של דודי אמסלם היא "מדבר מהלב שלנו", וזו הסיבה שהפעילים של המועמד בועז ביסמוט מדברים איתי בעיקר על התפקיד שלו כ"עלה תאנה של אל-ג'זירה".
המועמדים לפריימריז בליכוד מגיעים להצביע
(צילום: גיל יוחנן )
אלא שתהיה הרשימה אשר תהיה, הליכוד קורצת למצביעיה בעיקר בזכות העומד בראשה. שלא לומר, רק בזכותו. הוא המותג הבולט גם בפריימריז שבהם הוא כלל לא משתתף. את זה אמר לי כל מצביע שנכנס לקלפי, כולל יושבת ראש סניף תל אביב צפון של המפלגה, כשאחריה צועדים חברי הסניף הישר לקלפי. היא הביעה ביטחון שהליכוד ירכיב את הממשלה הבאה. "לנו יש את ראש התנועה החזק ביותר, יותר טוב מאחרים", היא אומרת ומשחקת את המשחק הפוליטי טוב כמו אלה שהיא מצביעה להם (ועליהם היא מקפידה להגיד רק מילים טובות).
היא כאמור לא לבד. בין הדוכנים בגני התערוכה זוכה נתניהו למעמד של מלכות. שיחות עם המצביעים והפעילים מסתיימות במשפטים כמו "יחי נתניהו", או "הוא יחזיר את ישראל לגדלותה", ו"יש לו הכרה בינלאומית". הערצה כזאת למנהיג מדאיגה לפעמים אבל גם מעוררת התפעלות. פריימריז אחרי פריימריז, בחירות אחרי בחירות, דרך מאבקים משפטיים – הם נותנים את התחושה שלא היה ליכוד לפני ביבי, וספק אם יהיה אחריו.
כולם בעד כולם, חוץ מגלעד שרון
מירי רגב מגיעה ומתקבלת בשירת "לכי תספרי לכולם שאת מירי רגב". גם ניר ברקת אוסף מסביבו סקרנים. שאר המועמדים בעלי פרופיל ציבורי בינוני וצפונה – מח"כ קטי שטרית עד ח"כ שלמה קרעי – מפזרים חיבוקים כאילו הם עשויים מחומר שלא גורם להם להזיע בחליפות.
כל מי מהם שמדבר עם כתבים יודע את החוקים ושעליו להיזהר מנפילה לקלישאות מסוג "חגיגת הפריימריז של הליכוד". מול המיקרופון כולם משבחים את המועמדים, אין טינופים. מי האויב? די ברור. זה לא קרב של ישראל כץ מול ניר ברקת, זה קרב "הליכוד נגד התקשורת". חבר ליכודניק אוהב להגיד לי שהסיבה לכך היא ש"אתם שופרות, וכביסה מלוכלכת לא מוציאים מול השופרות".
וכמו ב"אח הגדול", גם כאן אסור לתאם הדחות מול המצלמה. רשימות שחורות? לדבריהם אין דבר כזה. מועמדים לא רצויים? הצחקנו אותם. אם אתם לא חברים בקבוצות הווטסאפ הנכונות, אתם עוד עלולים להאמין שאין דילים, אין השחרות וכל חברי הליכוד חיים יחד באושר ועושר. חוץ מגלעד שרון. עם העסקנות המפלגתית קשה לדעת לאן הוא יגיע בסוף, אבל הוא המועמד היחיד שהצליח להוציא ממתפקדי המפלגה ארס מול המצלמה, זכר לחלקו בתוכנית ההתנתקות והוכחה לכל האמוציות והחשבונות הלא סגורים שהפריימריז מביאים איתם.
אז איך בכל זאת אפשר לדעת מי מבין המועמדים יהיה בעל סיכוי לכהן בכנסת הבאה ומי לא? צריך לבדוק מי ממהר לתפור חליפות. במובן המילולי ביותר. מועמדים שמסתובבים בחליפה שאינה תפורה למידותיהם, שהפעילים שלהם ממהרים להסביר "אני רק חבר טוב", או כאלה שלא מצליחים להראות הוכחה לעשייה אמיתית, יישארו כנראה מחוץ לרשימה. אבל מי שמגיע מהודק, יודע את מי צריך לחבק, למי ללחוץ יד ואיך לדבר עם המצביעים הפוטנציאליים ("איך קוראים לך? אני אזכור את השם שלך") – הם אלה שבנויים למפלגה שמושתתת על פריימריז. השאר? הם יכולים לנסות להתקבל לתוכנית ריאליטי. שם הסיכוי שלהם גבוה יותר.
פורסם לראשונה: 20:00, 10.08.22
