הטענה שהשמיע לאחרונה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בכינוס בפריז, שלפיה "אין עם פלסטיני", אינה חדשה ולמעשה נשמעת חדשות לבקרים בימין הישראלי. גם רבים במחנה ה"שמאל" בארץ השמיעו טענות דומות בעבר, ע"ע גולדה מאיר. אך בכל המקרים, עכשיו כמו בעבר, הדיון הזה לא רק מבטא אי הבנה עמוקה של המושג "עם", אלא גם, ואולי חשוב יותר, חוטא להיסטוריה היהודית.
הדיון במושג "עם" חדש יחסית בתיאוריה הפוליטית. הוא מתנהל רק במאות השנים האחרונות, ובמיוחד מאז שהחלו לצוץ באירופה מדינות לאום כמו צרפת או גרמניה. קודם לכן מקובל היה להשתמש בקטגוריות כמו זהות אתנית, דת או אפילו עיר כדרך להגדיר קבוצות אנשים, כשם שהיה מקובל לייצר שייכות פוליטית סביב נסיכויות מקומיות או אפילו מוסדות דתיים (האימפריה הרומית הקדושה, למשל).
במחקר היום מקובל להגדיר עם כקבוצה של אנשים בעלי היסטוריה, תרבות ומנהגים משותפים, שלרוב נמצאים באותו שטח גיאוגרפי ודוברים אותה שפה. אבל רבים מתייחסים לקטגוריה הזו בחשדנות, גם משום שיש המשתמשים בה כדי להדיר מהמרחב הפוליטי קבוצות אחרות, וגם כי היכולת להצביע ולזהות "עם" אינה פשוטה כלל וכלל. גם עמים שנראים לנו "טבעיים" היום, לא היו כך בעבר הלא רחוק. העם הגרמני, למשל, היה מחולק בין עשרות מדינות קטנטנות, עד כדי כך שלשם הבניית הזהות הקולקטיבית שלו נדרש היה לנסח, בין השאר, מהי התרבות המשותפת שלהם. האחים גרים, שליקטו עשרות אגדות עם מקומיות, היוו חלק חשוב במאמץ הזה.
הציונות היא עוד תנועה לאומית מן הסוג החדש הזה. היא ניסיון להקים מדינה על בסיס של עם – העם היהודי. מעניין לראות שכפי שסמוטריץ' טען שהפלסטינים אינם עם, כך טענו רבים בתוך הקהילה היהודית כנגד בנימין זאב הרצל ושותפיו שגם היהודים אינם עם. ריכוז גיאוגרפי לא היה, העברית לא הייתה אז בשימוש יומיומי, המנהגים של יהודי תימן היו שונים מאלו שבפולין וחלקת הארץ המשותפת הייתה חלום רחוק. לכן, הם התעקשו, היהודים אינם עם אלא קבוצה דתית.
אז מי צדקו? אלו שראו ביהדות דת, או אלו שראו ביהודים עם? האמת היא שכנראה שגם אלו וגם אלו. אבל אולי חשוב יותר, צריך לראות כיצד הדיון הזה התקיים גם ובעיקר בתוך הקהילה היהודית. היהודים היו אלו שדנו, בינם לבין עצמם, בשאלה מי הם. הם הגדירו לעצמם מהי זהותם.
סמוטריץ' בפריז: "אין דבר כזה עם פלסטיני"
לא כך היה כמאה שנה לפני הציונות. במסגרת דיון שנערך בזמן הנאורות על מהות הדת היהודית טענו רבים בחברה האירופאית (הנוצרית) שהיהדות אינה דת. נשמע מוכר? באותה תקופה פרחה מגמה חדשה יחסית שראתה בדת, כל דת, מערכת אמונות המבוססת על עקרונות מוסריים, והיהדות לא התאימה לתבנית הזו. ביהדות יש חוקי הלכה שקובעים מה אפשר לאכול, אם מותר או אסור להדליק אש בשבת, ואפילו איך להתנהל מבחינה פיננסית בעולם. בקיצור, נטען, היהדות לא הייתה מערכת המגדירה גבולות מוסריים – לכאורה כמו הנצרות – אלא כזאת המבוססת על הנחיות המסדירות מה אסור ומה מותר, ממש כמו חוקים של מדינה.
לעניין הזה הייתה משמעות פוליטית מהמעלה הראשונה, כי באותה עת היהודים החלו לקבל שוויון זכויות במדינות שונות. באירופה טענו אז שבעוד שצריך לקבל את היהודים כאזרחים שווי זכויות, יש לדחות את היהדות מן החברה המערבית שכן היא לא מתאימה לפרמטרים של דת "מתקדמת". הטיעונים האלה נשמעים קצת מוזרים ממרחק הזמן, אבל הנקודה היא שאנשים בני דת אחת חשבו שמותר להם לקבוע לכאלה בעלי אמונה אחרת מי הם, ומהי או מהי לא דתם. הם חשבו, בדיוק כמו סמוטריץ', שלהם נתונה הזכות להגדיר מהי דת, ושבאמצעות ההגדרה הזו ביכולתם למנוע מהיהודים את האפשרות להתארגן כקבוצה דתית במדינות באירופה.
ד"ר גלעד שרביטוזה בדיוק מה שעושים חלק מנבחרי הציבור שלנו כשהם חושבים שלהם נתונה הזכות לקבוע לפלסטינים מי הם ומה הם, ושבאמצעות הקביעה הזו הם יחליטו גם אם נתונה להם הזכות למדינה. כלומר, בלי קשר לטיעונים עצמם, הבעיה העמוקה עם הדברים של סמוטריץ' ודומיו היא עצם העמדה שבה הם, כקבוצה השלטת, לוקחים לעצמם את הזכות לקבוע לאחרים, הנמצאים תחת מרותם, מי הם.
וזו חרפה. לא רק מפני שבמעשיהם הם בעצם מצדיקים לכאורה את החטא המכוער כלפי היהודים באירופה משך מאות בשנים, אלא גם משום שלעמדה הזו, שלפיה החזק והשליט חושב שהוא מסוגל וצריך להגדיר לחלש מי הוא, ובכך מונע ממנו את הזכות להגדרה עצמית, קוראים במילה פשוטה: קולוניאליזם.
- ד"ר גלעד שרביט הוא חבר סגל במחלקה לפילוסופיה ולימודי דתות באוניברסיטת טאוסון, מרילנד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
