"ניגשתי לשם. שם מצאתי שלוש מכוניות משא ומספר זוגות אופניים וכ־30 ערבים הרוגים ליד המכוניות. שאלתי את רב־שוטר שלום עופר, שהיה במקום עם חולייתו, אם הוא עשה את זה. הוא הסביר לי שהוריד אותם מהמכונית. הם התחילו לברוח והוא פתח עליהם באש". - מתוך עדותו במצ"ח של סגן גבריאל דהאן, 1.11.1956
בגיל 82, עבד אלרחים טאהה זוכר כמעט הכול. "למשל את החיילים העיראקים שהגיעו לפה ב־1948", הוא מספר השבוע, על מרפסת ביתו בכפר־קאסם. "במו עיניי ראיתי את עבד אל־כרים קאסם (קצין עיראקי שפיקד על גדוד שהוצב בכפר במהלך מלחמת העצמאות, לימים ראש ממשלת עיראק – א"א)". הוא זוכר גם את היום שבו נכנסו הכוחות הישראליים לכפר, אחרי הסכמי רודוס ב־1949. "מאותו יום היינו תחת ממשל צבאי", מספר טאהה. "הציבו כאן כמה שוטרים דרוזים והיה אסור לנו לצאת מהכפר ללא אישור".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כנער, רכב טאהה על אופניו למשרדו של המושל הצבאי בג'לג'וליה, התפרץ לחדר של האחראי והצליח לקבל אישור קבוע לעבודה מחוץ לכפר. "אנשים קינאו בי", הוא אומר. במשך 25 שנה שימש כמנהל עבודה של בעל אדמות מפתח־תקווה, בהמשך ניהל חברת הובלות ובמשך 20 שנה אף כיהן כחבר המועצה המקומית. היום הוא פנסיונר, אב ל־11 ילדים וסב ל"יותר מ־150 נכדים, ויש לי עוד נינים. כולם גרים כאן, צמוד אליי", הוא מחווה בידו אל הבתים שממלאים את מורד הרחוב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
גם בגילו המתקדם, טאהה מוסיף לעבוד מדי יום במטע שלו. בחניה מונח טרקטור מסי פרגוסון 135 אדום, שנרכש אי אז ב־1978 ולא החמיץ עדיין יום של מלאכה. "עזוב שטויות. תן למסוק זיתים בשקט", הוא אומר מתחת לשפמו הלבן ומקפץ אל מושב הנהג. האדמה, כך נדמה, נותנת לטאהה חיים. היא גם זו שכמעט הרגה אותו.
ב־29 באוקטובר, 1956, היה טאהה נער בן 15. "הייתי עובד אז עם אמא שלי, אמנה", הוא נזכר, וחיוכו מתעקל בבת אחת כלפי מטה. "באותה תקופה עבדנו אצל בן אדם שהיה מארגן פועלים מכאן שיקטפו סברסים, זיתים, הדרים וכו'. באותו יום יצאנו בשש בבוקר מהבית והגענו לנקודת האיסוף, משם לקחו אותנו במשאית. אני זוכר את שמו של הנהג - מחמוד".
המשאית הורידה את טאהה בשדה, ואילו אמו המשיכה הלאה במשאית אחרת. "התחלנו לקטוף מלפפונים וקישואים", הוא מספר. "היו אמורים לאסוף אותנו בסביבות ארבע אחר הצהריים". באותו היום, כמה מאות קילומטרים דרומה משם, פרץ מבצע קדש, כאשר גדוד צנחנים בהובלת רפאל איתן (רפול) הוצנח במפתיע במעבר המיתלה בסיני. בעוד שרוב כוחות צה"ל מרוכזים בחזית הדרומית, נשלחו ליישובים לאורך הגבול הירדני כוחות ובראשם גדוד מספר 2 של משמר הגבול בפיקודו של רס"ן שמואל מלינקי. "ב־16:30 הגיע קצין ישראלי למוכתר של כפר־קאסם ואמר לו שיש עוצר החל מחמש אחר הצהריים", מספר טאהה. "המוכתר אמר לו 'ומה לגבי האנשים שעובדים מחוץ לכפר, וצריכים לחזור מהעבודה? הם לא יודעים שיש עוצר'. הקצין ענה לו: 'יהיה בסדר. עליי'".
"בגלל שהיו כל כך הרבה גופות, הביאו אנשים מג'לג'וליה שיקברו אותן, ולא היה להם מושג מי זה מי. עד היום אני לא יודע בוודאות שזו באמת אמא שלי בקבר שלה"
כבר בעודו בשדה ממתין להסעה חזרה, לטאהה הצעיר הייתה הרגשה לא טובה. "ראיתי דבר מוזר", הוא מספר. "משאיות של צבא באות והולכות. אמרתי לאישה שחיכתה איתי, 'משהו כאן לא בסדר'". לאחר שעלה על משאית עם עוד 28 פועלים שחזרו לביתם, התקרבה המשאית ל"מזלג" בכניסה המערבית לכפר. "שמה שמענו בפעם הראשונה יריות", הוא מספר. "המשכנו לנסוע. איפה שתחנת הדלק סונול נמצאת היום, הגיע אלינו ג'יפ צבאי ושאל איפה היינו. ענינו שחזרנו מהעבודה. היה שם רועה צאן אחד עם הבן שלו, שהלכו עם הכבשים שלהם בשדה לידנו. אני ישבתי בארגז הפתוח של המשאית מאחורה. ראיתי בעיניים שלי איך אחד החיילים יורה ברועה הצאן ובבנו והורג את שניהם. החייל לא אמר להם כלום, לא 'עצור' ולא שום דבר. אמרתי לאנשים במשאית 'תראו איך הרגו בני אדם'. אחרי זה המשאית המשיכה לנסוע לתוך הכפר. לאורך הכביש ראינו גופות פזורות. נכנסנו לאחד הבתים והתחבאנו שם במשך יומיים".
לאמנה, אמו של טאהה, היה פחות מזל. המשאית שלה נעצרה ב"מזלג" בידי כוח מג"ב, ארבעה גברים ו־14 נשים וילדות הורדו ממנה, הועמדו בקבוצה ונורו למוות. מהאירוע רק ילדה אחת ניצלה לאחר שכוסתה בגופות ונחשבה מתה. "בגלל שהיו כל כך הרבה גופות, הביאו אנשים מג'לג'וליה שיקברו אותן, ולא היה להם מושג מי זה מי. עד היום אני לא יודע בוודאות שזו באמת אמא שלי בקבר שלה", אומר טאהה, שמאותו יום נותר יתום.
זמן קצר אחרי שאמו של טאהה נורתה, הגיע למקום נמרוד למפרט. למפרט, יליד קיבוץ מעברות, הוא היום קשיש בן 88. אז הוא היה קצין נמרץ בן 22, מפקד מחלקה במג"ב. באותו יום המחלקה שלו הוצבה לא רחוק מכפר־קאסם, בכפר ברא. גם למפרט, כמו מקבילו מכפר־קאסם, שמע ממפקד הגדוד מלינקי את ההוראה לירות בכל מי שמפר את העוצר. הוא הפר את הפקודה. "בקבוצת פקודות לפני הירידה לשטח, כבר ידעתי שהולכים לפעול בצורה בלתי חוקית קיצונית", הוא אומר השבוע. "לא הערתי כלום כי הייתי קצין קטן ונמוך, והיו שם אנשים יותר חשובים ממני. אבל הייתה לי כבר אז הרגשה שעומדים לעשות פה רצח בדם קר. בכפר שלי, בכפר ברא, לא נתתי לחיילים שלי לירות באנשים. אפילו כאלה שחזרו מהשדות בשעה מאוחרת, הוריתי ללוות אותם הביתה. הם לא עשו שום דבר רע".
"אחר הצהריים המ"פ שלי אומר לי 'שמע נמרוד, בכפר־קאסם לא עונים. אני לא יודע מה קורה שם. קח את המכונית ומכשיר קשר ותיסע לשם'", ממשיך למפרט. "כשהגעתי נהיה לי חושך בעיניים. פצועים והרוגים בהמוניהם, ואיש לא ניגש אליהם, לא מטפל בהם. היה עדיין עוצר, והתושבים בכפר חששו לצאת מהבתים בשביל לטפל בחברים שלהם. התקשרתי למפקדת הגדוד ברמלה, והם שלחו אמבולנסים לפנות את הפצועים. זה היה מרחץ דמים".
49 אנשים נרצחו במה שזכה לכינוי "הטבח בכפר־קאסם", אחד הפרקים האפלים בתולדות המדינה. מרבית ההרוגים היו תושבי הכפר שחזרו מעבודתם בשדה, מבלי שידעו שהוטל עליו עוצר. 43 מהם נקטלו באזור "המזלג", בהם שבעה ילדים וילדות ותשע נשים.
ממשלתו של בן־גוריון עשתה מאמצים רבים להסתיר את ממדי הטבח ואת עצם קיומו, בין היתר באמצעות הצנזורה הצבאית, אך כעבור כחודשיים הוא נחשף בכנסת ועורר זעזוע ציבורי. ועדת חקירה שמינה ראש הממשלה המליצה על העמדתם לדין של מפקד הגדוד מלינקי ושל כמה מפקודיו, מרביתם אנשי מילואים. משפטם נפתח בינואר 1957 בבית הדין הצבאי בירושלים. בסופו מלינקי וגבריאל דהאן, מפקד המחלקה שהוצבה בגזרת כפר־קאסם, הורשעו ברצח 43 מתושבי הכפר ונידונו ל־17 ול־15 שנות מאסר (בהתאמה). שישה חיילים זוטרים נוספים הורשעו אף הם ברצח, ושלושה זוכו. "סימן היכר של פקודה בלתי חוקית בעליל - מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!'", נימק השופט בנימין הלוי את הרשעתם, בפסק הדין המהדהד.
נדמה כי הציבור הישראלי חילץ מהטבח בעיקר את האמירה המוסרית שבפסיקת "הדגל השחור", ואת השאר טיאטא מתחת לשטיח. בעקבות ערעור על פסק הדין הוקלו עונשי המורשעים, ובהמשך הומתקו בפקודת הרמטכ"ל ובהתערבותו של נשיא המדינה. מלינקי שוחרר מהכלא כעבור 40 חודשים בלבד, דרגתו הוחזרה לו בידי בן־גוריון, הוא מונה לקצין ביטחון בכור בדימונה ונפטר ב־1978. גם דהאן ישב 40 חודשי מאסר ובהמשך מונה לשליח הבונדס בפריז. מפקד החטיבה יששכר (ישכה) שדמי הועמד לדין בהליך נפרד, שבו הואשם ברצח ובחריגה מסמכות (מכיוון שהחליט על דעת עצמו להקדים את שעת העוצר, מה שהוביל כביכול לטבח). בפברואר 1959 זוכה שדמי מרצח אך הורשע בחריגה מסמכות, עבירה בגינה הוטל עליו קנס מגוחך של עשר פרוטות. הוא התקדם עד לתפקיד מפקד עוצבה ונפטר ב־2018.
מנגנון ההסתרה הישראלי, שאיפשר אולי להבינו בראי התקופה, נמשך עד ימינו. נשיאי המדינה, ממשה קצב ועד ליצחק הרצוג, אמנם ביקרו בכפר וחלקם אף ביקשו סליחה בשם המדינה, אך עד היום האירוע לא הוכנס רשמית לתוכנית הלימודים של משרד החינוך. לפני פחות משנה הועלתה בכנסת על ידי ח"כים מהרשימה המשותפת הצעת חוק להנצחת זכרם של קורבנות הטבח. היא נדחתה ברוב של 93 חברי כנסת.
והנה, לפני כשבוע, 66 שנים ארוכות אחרי המקרה, נפער לפתע סדק צר בחומה שמאחוריה נמצא הכתם השחור של טבח כפר־קאסם. בעקבות תביעה של ההיסטוריון אדם רז ומכון "עקבות", החליט בית הדין הצבאי לערעורים לאפשר את פרסום חלק ממסמכי המשפט, שהוסתרו עד כה בארכיון צה"ל. זאת למרות שבמערכת הביטחון היו גורמים שטענו כי פרסום החומרים, אפילו היום, עלול "לפגוע בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה".
עצם העובדה שמסמכי המשפט נותרו חסויים במשך זמן כה רב (פרט לפסק הדין, שפורסם עם הקראתו), היא לכל הפחות תמוהה: רוב המשפט התנהל בדלתיים פתוחות, ובקהל אף נכחו עיתונאים שסיקרו אותו. יתרה מכך: בראשית שנות התשעים נחשף תוכנו בידי הלשונאי והסופר ד"ר רוביק רוזנטל, שפירסם על הנושא מספר כתבות ואת הספר המטלטל "כפר־קאסם: אירועים ומיתוס". רוזנטל, שחקר את הטבח כדי לכתוב עליו מחזה, הצליח לעיין במסמכי המשפט (אך לא לצלמם) לאחר שאיים כי אם יסורב יפנה לבג"ץ. "המחזה לא היה הצלחה גדולה", אומר רוזנטל השבוע. "אבל הספר והכתבות הותירו חותם".
כך או אחרת, פורסמו כ־500 עמודים ובהם חלקים מפרוטוקול המשפט וכן חקירות ועדויות שגבתה המשטרה. העיון בהם חשוב משני טעמים: הוא מאפשר לאנשי כפר־קאסם לרשום לעצמם ניצחון קטן; והוא מעניק הצצה בלתי אמצעית אל רוח התקופה והדינמיקה הסהרורית שאיפשרו את הרצח ההמוני.
אחת העדויות המרכזיות במשפט היא זו של גבריאל דהאן, מפקד המחלקה שעליה הוטל לאכוף את העוצר בכפר־קאסם. ברקע עמד החשש של מערכת הביטחון כי תושבים בכפרים הערביים הסמוכים לגבול עם ירדן ישתפו פעולה עם מתקפה של הצבא הירדני, במידה וזה יצטרף למלחמה. בעדותו סיפר דהאן כי באזור השעה 13:00 ביום הטבח קיבל הוראה ממפקדו, המג"ד מלינקי, שהיה ידוע כדמות מיליטנטית, להטיל עוצר על הכפר החל מהשעה 17:00. לדבריו, מלינקי הורה לו וליתר המפקדים להודיע למוכתר הכפר כי "כל מי שייראה בין השעות הנ"ל 'יירה וייהרג'". מלינקי, על פי עדותו של דהאן, אמר "'בלי סנטימנטים, מוטב שיהיו כמה הרוגים, כך שיהיה שקט באזור'".
דהאן חילק את חייליו לכמה חוליות, שהוצבו בנקודות הכניסה השונות לכפר. על החוליה שהוצבה בכניסה המערבית, בסמוך ל"מזלג", פיקד רב־שוטר שלום עופר. דהאן טען כי הורה לעופר לאפשר לכל האנשים שנראו באים לכפר באותו זמן לעבור, מבלי לפגוע בהם. "בינתיים נכנסתי לתוך הכפר", שיחזר דהאן. "השעה הייתה בערך 17:10, וראיתי עוד אנשים בחוץ. יריתי צרור מהעוזי באוויר וכדי להפחידם וצעקתי בערבית 'להיכנס הביתה'".
"(בהמשך) שמעתי יריות מכיוונים שונים", המשיך דהאן בעדותו. "נסעתי לכיוון העמדה המערבית, שם ראיתי מספר קטן של הרוגים, אינני זוכר כמה. אז היה כבר חושך. באותו זמן ראיתי קבוצה של אנשים, ביניהם גברים, נשים וילדים נכנסים לכפר. את הנשים והילדים שלחתי לתוך הכפר עם ליווי ונשארו שלושה גברים, רציתי לברר איתם מאין באו. הם התחילו לצעוק: 'למה אתם עוצרים אותנו, תנו לנו ללכת...' ניסו לברוח. הוריתי לאנשי הג'יפ לפתוח עליהם באש. הם עשו זאת וגם אני עצמי עשיתי".
בהמשך עדותו סיפר דהאן כי שמע בסביבות השעה 17:35 יריות רבות מהרבה כיוונים ביישוב, בעיקר בצד המערבי. "שם מצאתי שלוש מכוניות משא ומספר זוגות אופניים וכ־30 ערבים הרוגים ליד המכוניות. רב־שוטר שלום עופר... הסביר לי שהוריד אותם מהמכונית. הם התחילו לברוח והוא פתח עליהם באש. צעקתי עליו שלא היה צורך לעשות זאת".
דהאן טען בעדותו כי "נהגתי בדיוק לפי איך שהבינותי את פקודת המג"ד מלינקי.. לדעתי רב־שוטר עופר הגזים בהריגתו...". הוא הוסיף כי עופר "מוכר לי כבחור חם מזג ומספר פעמים השתמש בנשקו בחוסר זהירות... ואני נזפתי בו".
למרות התיאור מקפיא הדם, פרסום המסמכים החסויים לא גילה דבר חדש למי שראו את הטבח בעיניהם. עבורם, מדובר בפצע מדמם שמעולם לא הגליד. "יש לי זיכרון קשה מהדבר הזה", אומר השבוע הקצין למפרט. "זה בדיוק כמו רצח עם, כמו השואה, רק שמי שעשה את זה היו אנשים שלנו". החקלאי טאהה מושך בכתפיו. "הדבר הזה, שיצא עכשיו לאור, יגרום אולי לעוד כמה אנשים לדעת את המקרה", הוא אומר ומיד מסיט את השיחה לנושא אחר אך קשור בעיניו – אלפי הדונמים שהפקיעה, לדבריו, מדינת ישראל מידיו ומידיהם של תושבי כפר־קאסם, תחת הממשל הצבאי, בימים שלאחר הטבח, בבחינת הרצחת וגם ירשת.
גם נג'יה עיסא לא זקוקה לתזכורת שתעיר מן המתים את הפרשה. בכניסה לביתה תלוי ציור שציירה אחת מנכדותיה, ובו מופיעה דמותה של נג'יא כתינוקת לצד דיוקנאות של אביה ובן דודה, ששניהם נרצחו בטבח. בכיסוי ראש סגול היא מגישה לנו כעכים מנוקדים בזרעי שומשום וקצח, ממולאים בתמרים נימוחים. קשה לנגוס בממתק הזה ולשמוע את הסיפור שלה ושל אחותה, זאהר, שהיו תינוקות בזמן הטבח.
"כשהתחילו היריות אבי הלך להחזיר משם את עדר הכבשים שלו ואת בן דודי, שרעה אותו", מספרת נג'יה. "שניהם נורו למוות בידי חיילים. אמא שלי השקיפה מהחלון על הדרך המובילה לכפר, וראתה אותם נופלים ליד עץ התאנה. היא בכתה בהיסטריה, השאירה את שתינו בבית – אני הייתי בת שנתיים ואחותי בת חצי שנה – ורצה לשם. החייל שהרג את אבא ירה גם לעבר אמא, והיא ברחה לבית הקרוב ביותר ושם הסתתרה במשך יומיים. אנחנו נשארנו בבית לבד".
7 צפייה בגלריה
זאהר (מימין) ואחותה נדיה, המופיעה בציור כתינוקת יחד עם אביהן ובן דודן שנרצחו בטבח
(צילום: דנה קופל)
אימן חותנה כעבור תשע שנים עם קרוב משפחה. הילדות גדלו בלעדיה בבית הסבא עד שחותנו גם הן. "מעולם לא יצאנו ללמוד", מספרת זאהר. "חיינו חיים קשים, בלי אמא ובלי אבא. הטבח הזה קיים בחיים שלנו כל יום". נג'יה שולפת ממחטה מקופסת עץ מהודרת. "ביום אני מתנהלת כרגיל, מטפלת בילדים, בנכדים, עסוקה. בלילה אני בוכה", היא מנגבת את עיניה.
כמו טאהה, גם הן טוענות שעד שלא יקבלו פיצוי על האדמות שהופקעו ממשפחתן בידי המדינה, העניין יישאר עבורם כתיק פתוח. "הרגתם את אבא שלי, ואחרי זה הפקעתם את האדמה שלו", אומרת נג'יה. "את אבא שלי אי־אפשר להחזיר, אבל את האדמה שלי כן".
ב־66 השנים שחלפו התאושש כפר־קאסם מהטבח. הרחובות כאן צרים אך הבתים רחבים ונישאים, וניתן לראות מהם היטב את קו הרקיע של תל־אביב במערב, מתבוסס באובך. אנשי הכפר ניצלו היטב את מיקומם האסטרטגי במרכז הארץ, על מפגש הכבישים 5 ו־6, ואזור התעשייה שבכניסה ליישוב הומה. ובכל זאת, מדובר ביישוב עני: כ־25 אלף איש חיים כאן, אחוזי הזכאות לבגרות עומדים על 70 אחוז, ועל פי הלמ"ס כפר־קאסם ממוקמת רק באשכול 3 מתוך 10 במדד החברתי־כלכלי.
בראשית שנות ה־70 הקים כאן עבדאללה נימר דרוויש את התנועה האיסלאמית. היישוב הפך למזוהה עם הפלג הדרומי והמתון, המיוצג בכנסת בידי מפלגת רע"מ. מועצת השורא של רע"מ נוהגת להתכנס בכפר, ובבחירות האחרונות 62 אחוז מהתושבים הצביעו למפלגה ועוד כ־20 אחוז למרצ - מה שיכול אולי להעיד על רצונם להשתלב בחברה הישראלית.
ברחבי הכפר מפוזרות אבני זיכרון לזכר הטבח, ובמרכזו אנדרטה צנועה שהוקמה רק 20 שנה לאחר המקרה, באישור הרשויות הישראליות, ובה המילה "טבח" לא מוזכרת (המקרה מוגדר באנדרטה כ"אירוע טרגי"). לפני כמה שנים הוקם בכיכר הסמוכה פסל שהספרות 1956 חקוקות בראשו. לא רחוק משם נמצא בית הקברות אל־שוהאדא (החללים), בו קברי נרצחי הטבח צבועים בירוק וליד כל אחד מהם ספסל ושלט עם שם החלל בערבית ובאנגלית. כשמביטים על יער השלטים הזה אפשר, אולי, לקלוט מעט מממדי הרצח.
מי שעורך לנו סיור בכפר הוא סאיד עיסא, בן 47, שסבו נרצח בטבח. עיסא, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה מאוניברסיטת תל־אביב ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר אילן, הוא היום איש עסקים מצליח. לדבריו, כ־85 אחוז מהלקוחות בחנות הקרמיקה הענקית והמעוצבת שלו, שם הוא מקבל את פנינו, הם יהודים. "בישראל מדברים על דו קיום, ובכפר־קאסם חיים אותו", הוא אומר. "באזור התעשייה כאן חלק גדול מהשוכרים הם יהודים, וסטארטאפיסטים מראש־העין מרגישים בנוח לעבוד מכאן". עיסא הוא גם אחד הספונסרים של מועדון הכדורגל של כפר־קאסם, ומומלץ לא לדבר איתו על אותו פנדל מוחמץ משלהי העונה שעברה, שמנע ברגע האחרון, מהקבוצה להעפיל לליגת העל.
בשלוש השנים האחרונות עיסא מכהן כיו"ר הוועד העממי של כפר־קאסם. ככזה, לקח על עצמו לעסוק בהנצחת הטבח. "לפני שנתיים עשינו אילן יוחסין של כל החללים, והגענו לבערך 5,000 צאצאים שחיים פה", הוא אומר. "אין מישהו בכפר שאין לו קשר לטבח".
בין היתר החל עיסא בפרויקט של גביית עדויות מניצולי הטבח, רק כדי לגלות שמדובר במשימה לא פשוטה. "זו טראומה", הוא אומר. "עד היום, אני לא יכול לשבת עם אמא שלי ולדבר איתה על אבא שלה שנרצח, בלי שאחרי דקה היא תפרוץ בבכי. אבל אנחנו לא עוסקים בטבח בגלל שאנחנו מזוכיסטים. אנחנו עוסקים בו כי אני לא רוצה שמקרה כזה יחזור. אם לא נסיק מסקנות ולא נלמד טוב את הסוגיה הזו, יכול להיות שבמצב פוליטי מסוים יקרה בישראל עוד טבח כזה". לדבריו, כל תקופת הממשל הצבאי, שנמשכה עד 1966, נותרה מושתקת. "זקני הכפר עדיין מפחדים לדבר על הימים האלה", הוא אומר.
ממילא, אומר עיסא, הטבח לא נמצא היום בראש סדר העדיפויות של תושבי המקום. "תתפלא, אבל תושבי כפר־קאסם הם בני אדם", הוא אומר. "לא יכול להיות שאדם פה יהיה מוטרד מהטבח לפני שיתמלאו הצרכים הבסיסיים שלו – הביטחון האישי, שנפגע כתוצאה מהאלימות ברחוב הערבי, והמחסור במגורים, שנובע מבעיית התכנון והבנייה ביישובים הערביים".
ובכל זאת, עיסא יודע לנצל היטב את הטבח משנות החמישים לצורכי הפוליטיקה העדכנית. "מדינת ישראל הרגה את סבא שלי, קברה אותו בצורה לא־ראויה, הפקיעה את אדמותיו, ועד היום היא הורסת בנייה בכפר־קאסם", הוא אומר. "הטבח לא נגמר".
עם פרסום מסמכי המשפט כעת, היו רבים שקיוו כי הם יטילו אור גם על המדיניות המושתקת של ישראל כלפי האוכלוסייה הערבית שבשטחה בשנות החמישים. עיסא היה אחד מהם. "על פי הנרטיב הישראלי, טבח כפר־קאסם הוא ביצוע של פקודה בלתי חוקית בעליל", הוא אומר. "אבל הנרטיב הפלסטיני תמיד דיבר על כך שהטבח היה יישום אכזרי של תוכנית ישראלית לטיהור המרחב מתושבים ערבים". עיסא מתייחס בדבריו לתוכנית "חפרפרת".
כחלק מקו ההגנה שלהם, כמה מהנאשמים טענו במהלך המשפט כי דרגי הצבא הבכירים הורידו להם פקודה סודית בשם "חפרפרת", שדיברה על הפחדה ואף הרג של תושבים ערביים, כאמצעי שיגרום לתושבי "המשולש הקטן" - היישובים הצמודים אז לגבול הירדני - לברוח לירדן. "הייתה מגמה להשאיר מספר הרוגים בכל כפר", העיד אחד הטוראים במשפט, "על מנת שמחר יפתחו את הגבול ואז הערבים יתחלקו לשני חלקים - אלה שיברחו מעבר לגבול; ואלה שיישארו יהיו ככבשים תמימות ולא יעשו שום דבר".
נמרוד למפרט: "בקבוצת פקודות כבר ידעתי שהולכים לפעול בצורה בלתי חוקית קיצונית. לא הערתי כי הייתי קצין קטן ונמוך. אבל בכפר שלי, בכפר ברא, לא נתתי לחיילים לירות באנשים"
על אף שתוכנית "חפרפרת" נידונה בהרחבה במהלך המשפט, שמה וקיומה נשמרו בסוד עד לשנות התשעים, אז נחשפו בידי רוזנטל. רוזנטל גילה כי התוכנית נהגתה בידי הרמטכ"ל משה דיין, נכתבה בידי ראש אג"ם דאז האלוף אברהם (אברשה) טמיר, ועסקה באופן שבו יטפל צה"ל בערביי "המשולש הקטן" במידה ותפרוץ מלחמה עם ירדן. על פי טמיר, התוכנית כללה את האופן שבו יוטל עוצר, את זהות הגורמים העוינים מתוך האוכלוסייה שיש לעצור בעת מלחמה, ובמקרי קיצון את הדרך שבה תועבר האוכלוסייה למחנות מעצר, שכונו בתוכנית "מכלאות". ואולם רוזנטל לא הצליח לאמת אז את הטענה כי התוכנית כללה מרכיב של גירוש או הברחת תושבים אל מעבר לגבול, טענה שטמיר הכחיש באומרו כי היא שימשה את הנאשמים אך ורק כדי להסיר מעצמם אחריות לטבח.
גם היום, עיון במסמכי המשפט מותיר את "חפרפרת" לוט בערפל. התוכנית הסודית אמנם הוצגה לשופטים בדלתיים סגורות (ועל כן לא מופיעה במסמכים שנחשפו כעת), ובכל זאת קשה להבין מהפרוטוקולים מה בדיוק נכתב בה. עם זאת, מהעדויות הקשורות לתוכנית ניתן להתרשם כי הטבח בכפר־קאסם התאפשר לא בשל פקודה סדורה, שנהגתה במרומי המטכ"ל. סביר יותר להניח כי הטבח התאפשר כתוצאה מ"טלפון שבור" בהעברת הפקודות הצה"ליות, וממה שניתן להגדיר כ"רוח המפקד" של גורמים לאורך כל שרשרת הפיקוד. ראוי לציין כי בשבעת הכפרים האחרים שעליהם הטיל הגדוד של מלינקי עוצר, נמנעו אנשי מג"ב מלירות בתושבים שחזרו לביתם מהשדות.
ממסמכי המשפט עולה, כי על אף שכוחות מג"ב באזור המשולש הקטן קיבלו הוראה להיערך לביצוע "חפרפרת", בסופו של דבר היא בוטלה ברגע האחרון. "ביום ראשון (יום לפני הטבח – א"א) קיבלתי הודעה, אינני יכול לזכור אם מאג"ם פיקוד או אג"ם חטיבתי – 'החפרפרת מתה'", העיד המח"ט שדמי. "שאלתי, 'מה במקום זה' ואמרו לי: 'שום דבר...' אמרתי: 'אם לא חפרפרת אני רוצה פתרון אחר...' לא קיבלתי תשובה ברורה בעניין, עד ליום שני 29 בבוקר (יום הטבח – א"א) ... המדיניות הייתה לא לגעת ולא לשנות בסדרי חייהם של הערבים במלוא הנימה. כל אחד בביתו (הכוונה לעוצר – א"א)".
שדמי התעקש כי הפקודה להטלת העוצר ניתנה לו בעל פה, לא בכתב, מאלוף הפיקוד צבי צור, לימים הרמטכ"ל. לדברי שדמי, הוא העביר את הפקודה הזו למלינקי בשתי הזדמנויות שונות, ומלינקי קיבל אותה בשתיקה. לעומת זאת, המג"ד מלינקי סיפר בעדותו כי כמה שעות לפני הטבח נקרא לשדמי, שאמר לו כי "העוצר מתחיל בשעה 17:00 באותו יום (העוצר היה אמור להתחיל, כאמור, ב־21:00, אך הוקדם בהחלטתו של שדמי – א"א) ונמשך עד למחרת ב־6:00. כל מי שיעזוב את ביתו ייכֶּה". מלינקי שאל, לטענתו, את שדמי, כיצד לנהוג באלה שישובו מהשדות לבתיהם אחרי שעת העוצר; לדבריו, שדמי השיב לו במילים האלה: "אין אני רוצה סנטימנטים ואין אני רוצה בשום מאסרים". לדברי מלינקי, "אמרתי לו 'בכל זאת?'. על זאת השיב לי בערבית 'אללה ירחמו'".
בשעה 13:00 ערך מלינקי ישיבה עם מפקדי הפלוגות והמחלקות שלו. אחד ממפקדי הפלוגות, חיים לוי, העיד כי "המג"ד אמר בישיבה איך לעשות את העוצר... זה היה מוגדר, לשים תצפיות, ולשים חסימות ומי שנמצא בחוץ - יורים בו". כשנשאל בידי התובע כיצד חשב שפקודה כזו הגיונית, השיב לוי: "היום אני מוצא שזה לא הגיוני. אז חשבתי שזה הגיוני... באותו יום, 29 באוקטובר, הורגשה אווירת מלחמה... בעיניי נראה הגיוני באותו זמן, ביחוד ש'חפרפרת' אמרה שהאוכלוסייה שם עלולה להפוך לאוכלוסייה עוינת".
לוי מתייחס לפקודת "חפרפרת", אלא שזו כאמור לא הופעלה מעולם ותוכנה לא היה חשוף בפניו. ואולם לוי ומפקדים וחיילים זוטרים אחרים במג"ב באותה תקופה, ידעו שיש דבר כזה, "חפרפרת", וככל הנראה הניחו שהפקודה כוללת גם גירוש של ערבים לירדן. כך למשל, לדברי לוי, בסיור מקדים שערך עם מלינקי כמה ימים קודם לכן כהכנה לביצוע "חפרפרת" טרם ביטולה, "נאמר שלצד מזרח לא לשים תצפיות וחסימות. ובמידה והערבים ברחו, שיברחו". גורמים בכירים שהעידו במשפט, ושנחשפו לפקודה במלואה, העידו אחרת. אך גם אם "חפרפרת" לא קבעה מפורשות את גירוש או הפחדת הערבים כיעד, הדברים הועלו בעל פה במהלך הדיונים סביבה. כשאלוף הפיקוד צור, מי שניתן להתרשם כי בית המשפט נהג בו בכבוד רב, נשאל אם נכונה הקביעה שבמקרה של מלחמה "יראו בעין יפה שהתושבים הערבים יעברו מזרחה", הוא השיב: "אני מוכן להסכים איתך שהיה מקום גם למחשבה זו". עם זאת, צור הדגיש כי לא הייתה כל מדיניות כזאת, אלא רק "מחשבה" בנושא.
לדברי צור, "יכול להיות שזה נראה מוזר", אך מטרת העוצר שהוטל על כפר־קאסם הייתה מבחינתו "להבטיח את תושביו" ו"למנוע נקודות חיכוך" בינם לבין צה"ל. מטרה זו, הוא העריך, שובשה בידי פקודיו. "צריך להבין את המנטליות של שדמי ומלינקי", הסביר לבית המשפט. "שדמי הוא בחור נבון, תפס את העניין. (אבל) יש לו אימפולסיביות בדיבור רחב... הוא עלול להטעות בסגנון דיבורו מישהו שאינו מכירו.... מלינקי הוא פרשה יותר מסובכת... הייתה לו הרגשה שהוא יוצא לקרב ויש לנהוג בתקיפות".
לאחר הטבח, באזור שתיים בלילה, התכנסה ישיבה אצל אלוף הפיקוד, בנוכחות שדמי ומלינקי. שדמי העיד כי אלוף הפיקוד פנה למלינקי בדרישה להבין מה התרחש בכפר. "מלינקי הסביר שהוא פעל ברוח הפקודות שלי", העיד שדמי. "חזר על זה שאמרתי לו שצריך לפעול ביד חזקה, ולכן הוא נתן הוראות לפעול ביד חזקה. הוא לא הבין איך התפתח למצב כזה. האלוף התפרץ ושאל 'איך זה יורים על אנשים שחוזרים?'. ועל כך הייתה תשובה, לגבי אלה שחוזרים, 'אללה ירחמו'... הוא אמר שהוא פעל על סמך הוראה ממני לפעול ביד חזקה". שדמי לא הכחיש שאמר למלינקי "אללה ירחמו", אבל טען שאמר זאת ביחס למתפרעים, ולא ביחס לאנשים תמימים החוזרים לביתם.
עיסא, יו"ר הוועד העממי של כפר־קאסם, אינו מסתפק בעדויות הללו. "המדינה חשפה רק 500 מסמכים מתוך 9,000 שקשורים למשפט, וגם אותם חשפה באופן סלקטיבי", הוא אומר, ומודיע שבימים אלה מתנסחת עתירה לבג"ץ, שתדרוש לאלץ את המדינה לחשוף את כל החומר שברשותה. הוא מקווה כי בתוך אלפי המסמכים שטרם נחשפו, מסתתרת ההוכחה שמדינת ישראל רקמה מזימה מסודרת לגירוש תושבי האזור לירדן.
לעומתו, רוביק רוזנטל סבור שהוכחה שכזו לא תמצא לעולם. "גם לאחר שיצא הספר שלי, במסגרת מפגשים שהיו לי עם תושבים ערביים, אמרתי להם שככל שידוע לי, זו לא הייתה תוכנית פורמלית. הרבה אנשים בקהל נורא כעסו עליי, שאני מקלקל להם את התזה. אבל אני לא חושב שמישהו היה טיפש עד כדי כך כדי להכניס את גירוש התושבים הערבים למסמך כתוב. להערכתי, אין מסמך כתוב כזה. זה ישראלים, לא נאצים".
"בסופו של דבר זה היה פשע שנאה, ולא פשע מלחמה ממלכתי", ממשיך רוזנטל. "בעיניי, אגב, זה הרבה יותר נורא שאנשים היו מסוגלים לרצוח מתוך שנאת ערבים טהורה, עם יד כל כך קלה על ההדק. זה זעזוע מוסרי עמוק".
פורסם לראשונה: 07:17, 05.08.22
