בפתחו של עוד שבוע במאבק הרה הגורל על דמותה של ישראל, שום הכרעה או פשרה אינה נראית באופק. שהרי הסיפור כאן כבר מזמן אינו סעיף כזה או אחר במערכת היחסים בין השלטון והמערכת המשפטית. את אלה אפשר לנסח בקלות יחסית אם הצדדים יתיישבו לדבר, אבל זה לא באמת מה שקורה פה.
הגסות האלימה של יריב לוין, שמחה רוטמן ושותפיהם, בניצוחו של סוכן הכאוס היושב בבית ראש הממשלה, הרימה את המכסה מעל תיבת הפנדורה שבה נצברים כבר עשרות שנים השדים של החברה הישראלית. אבל הם לא יצרו אותם, ולא את העובדה שהשבטים הישראליים באים למאבק הזה, כלשון הבדיחה הגזענית הישנה על שני אנשים, לא חשוב מאיזו עדה, שנפגשים לא כדי לשחק שש-בש אלא ישר כדי לריב. הריב הוא התכלית.
זה נצבר כאן כבר הרבה שנים. זה הנושא העדתי, וחרדים נגד חילונים ויהודים נגד ערבים, "צריך להחליף את העם", ו"השמאל שכח מה זה להיות יהודים". זו התאיינותה של המערכת הפוליטית כבמה מוסכמת, שבה מקודמים נושאים מהותיים כדי להיטיב את חיינו, והפיכתה לקרקס שבו מרכיביו השונים של האיד הקולקטיבי שלנו מתפרצים זה על זה בנביחות ופעיות כבשה. זו השפה הישראלית, שבה חתירה להסכמה היא חולשה, וכל ויכוח חייב להסתיים בהכרעה לטובתי, ובעיקר בתבוסה שלך.
זו מערכת חינוך ותודעה המצמיחה כבר עשרות שנים אנשים שכל מה שהם לומדים הוא ששונאים אותנו ואנחנו צודקים, ורק האלים וחסר העכבות שורד, ולכן חובה עלינו להיות גסים וגסי לב, לראות במוסר חולשה בזויה ובאחר סכנה מאיימת. וזה, כמובן, הפיל בן 55 השנים של הכיבוש, שאסור לדבר עליו כי זה "שמאל" ו"ימין", אף שאין דמוקרטיה ואין ביטחון ואין מערכת משפט, אם בשני שלישים מימיה של מדינת ישראל אנחנו שולטים בכוח בעם אחר.
חמישה עשורים לפני שאולי מ"ארץ נהדרת" דיבר ישעיהו ליבוביץ על מלחמת אזרחים כ"אחד הרגעים הנשגבים" בתולדותיהן של אומות, והמשיך: "אינני מבין, מדוע מלחמה מותרת רק עם בני עמים שונים, ולא בין בני אדם בני אותו עם, אם קיים ביניהם אותו ניגוד תהומי שאחד רואה בערך מסוים דבר שלמענו יש להקריב את החיים או ליטול את החיים, ואז הוא מוכרח ללחום נגד אדם אחר ששולל את הדבר הזה".
והנה היא בפתח. היא לא תלבש צורה של אנשים יורים זה על זה, אבל היא כבר כאן. הרבה ישראלים מתכוננים לה כבר שנים: אוגרים דרכונים זרים באמתלות של נוחות, מטפחים שנאה כלפי האחר ורגש של קורבנות עצמית המצדיקה הכל. ועכשיו בנימין נתניהו, לוין ורוטמן הרימו את המכסה וזה קורה: הכסף זורם לחו"ל, סמלי הישראליות - כדוגמת מילואים, שנתפסים כבר מזמן כהתנדבות להגנת מדינה שלא באמת מגיע לה - מושלכים הצידה, הביוב זורם ברשתות החברתיות.
המחאה בתל אביב נגד המהפכה המשפטית, אמש
(צילום: משי בן עמי, רעי אש, ג׳רמי פורטנוי, שי קוריאנסקי)
המלחמה הזו תפגע בכולם. יותר מכל ייפגעו בה אלה החוגגים כעת את ניצחונם בכוחנות חסרת מעצורים. דוד אבידן כתב על "העובדה הפשוטה, החותכת / שאין לנו בעצם לאן ללכת". אבל לישראלים שמרגישים עכשיו בסכנה יש, ואלה שנדמה להם שהם מנצחים יישארו עם מחיר ההפסד: החרדים, שמי יפרנס את תיאבונם אם ההייטק ייצא לגלות, והמתנחלים, שחיים על הקופה הציבורית יותר מכל מגזר אחר. יותר מכל יסבלו הערבים, כמובן, אבל להם הרי מגיע כי הם עזרו לביבי, ובכלל, שיגידו תודה שהם לא בסוריה או בירדן.
בסוג של סערה מושלמת, חוברים לסופה מבפנים איומים ביטחוניים, גם הם תוצאה של מדיניות של עיוורון, כוחנות והצדקה עצמית של כל ממשלות ישראל. אבל בניגוד לעבר, הם אינם גורמים לציבור הישראלי להתלכד ולזנוח את המחלוקת הפנימית, אלא מלבים אותה. הם סיבה עוד יותר טובה ללכת מפה, פיזית, או כלכלית, או רגשית, ושיישארו כאן האחרים להתמודד עם פרי הבאושים שגידלנו פה.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןהמערכת הפוליטית כמות שהיא אינה רלוונטית בזמנים שכאלה. בצידה האחד הממשלה הנוכחית, אסופה של שיכורי כוח, ציניקנים וחדלי אישים בהנהגת אדם המנגן בכינור ההסתה כשממלכתו בוערת, ובצידה השני אופוזיציה חלושה, המנסה איכשהו לרכוב על גב נמר המחאה ולהתיישר עם הרגשות הקיצוניים ביותר שלה. ניסיונו של הנשיא יצחק הרצוג להביא להידברות מבוזה ברבים, כי אף אחד לא באמת רוצה. רוצים להילחם, להכריע, להשמיד ולאבד.
אז מה עושים, על פי התהום? אם חפצי חיים בישראל אנחנו, מנסים לסגור את המכסה על ידי דרישה חד-משמעית ולגיטימציה להידברות, תוך הימנעות מהצבעות בכנסת במהלכה. אם יהיה הסכם בנושא שהוא עילת המלחמה, אולי יימנע האסון המיידי ויתחיל תהליך של חשבון נפש. נכון, הממשלה והעומד בראשה מחזיקים בעיקר הכוח לעשות זאת, אבל יש להכיר בכך שגם אותם אי-אפשר להכריע אלא במחיר נורא לכל הצדדים. מי שזו נראית בעיניו תמימות תבוסתנית, כדאי שיזכור את האלטרנטיבה. אומות גדולות וחזקות מאיתנו, כדברי ליבוביץ, הכריעו בנושאים קיומיים בדרך של מלחמת אזרחים ויצאו ממנה מחוזקות. אנחנו, ספק אם נעמוד בה.
- עפר שלח הוא עיתונאי. לשעבר ח"כ מטעם יש עתיד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
