(צילום: חגי דקל)
המתנדבים והמתנדבות למילואים, כמו כלל נשות ואנשי המחאה נגד ההפיכה המשטרית, צריכים לחשב מסלול מחדש. האופן שבו עבר החוק לצמצום עילת הסבירות מחייב אותם להפיק לקחים. עיקר המאבק של מעמד הביניים להגנת הדמוקרטיה בישראל עודו לפנינו. זו תהיה מלחמת התשה ארוכה שכדי לנצח בה עלינו לעבור ממחאה רגשית מתפרצת להתנגדות נחושה, אך מחושבת וממוקדת, שתעביר לצידנו את רוב הציבור ותאפשר להרכיב קואליציה וממשלה שפויות בבחירות הבאות.
הסקרים שמתפרסמים – וגם אלה שלא - מוכיחים שזו לא אוטופיה. זה בהישג יד. אבל כדי שהמגמה תימשך ותתחזק אסור שהמחאה תהפוך אלימה. הנוכחות המאסיבית ברחובות צריכה להתגבר כשהמפגינים נמנעים ככל האפשר מעימותים אלימים עם המשטרה. תיעוד ההתנגשויות על המסכים מפחיד אזרחים מכל הזרמים הפוליטיים שחוששים מאנרכיה וגורמים להם לחשוב שאולי צודקים איתמר בן גביר וחבר מרעיו. אסור לתת לימין המשיחי את המתנה הזו.
זו גם הסיבה שעל המילואימניקים לחזור לשרת, ועל האופוזיציה הפוליטית להפגין נכונות להידברות ולפשרות (תמורת ערבויות מתאימות). אם מעמד הביניים הפרגמטי רוצה להביס את הקואליציה המשיחית-לאומנית ולהחליפה בשלטון דמוקרטי ליברלי ופלורליסטי, עליו לזכות בלבבות ובמוחות של הימין הציוני המתון (על החרדים כציבור אין טעם לנסות להשפיע. הרציונל של רובם המכריע כפות ב"אסרי ושבועי וחרמי..." שהטילו עליהם רבניהם ונציגיהם בכנסת, המונעים מהם שותפות פעילה ותורמת בחברה הישראלית ודנים אותם לחיי עוני וטפילות).
הסבר קצר: במערכה הראשונה, כשיריב לוין הנחית את מכת הפתיחה של מתקפת ההפיכה המשטרית (בלשונו המכובסת, "הרפורמה המשפטית") והמונים יצאו לרחובות, היו אלה אנשי המילואים של חיל האוויר שבלמו אותו. המתנדבים, בהודיעם על אי-התייצבות, הציבו בשלב ראשון איום מרומז אבל ברור ומיידי על כשירות צה"ל למלחמה, ולטווח הרחוק יותר איום של כרסום בשני מחוללי המוטיבציה והעוצמה העיקריים של צה"ל: הלכידות והיותו צבא העם.
האקדח שהניחו המתנדבים בחיל האוויר ובאגף המודיעין על שולחן הדרג היה אפקטיבי: שר הביטחון יואב גלנט, שהוכה בהלם והבין את מלוא הפוטנציאל המסוכן, נקט צעד מתחייב בלי לעשות חשבון רווח והפסד אישי. הוא התריע בפני הציבור ודפק על שולחנו של בנימין נתניהו. ראש הממשלה הזחוח התעלם, זלזל, עלב באנשי המילואים שאותם כינה "סרבנים", פיטר את גלנט ובכך החמיר את התפרצות הזעם העוצמתית בציבור ואת תגובת הנגד של וושינגטון ושל הכלכלה העולמית.
התוצאה הייתה הקפאה כפויה של החקיקה. השלב הראשון של מתקפת ההפיכה המשטרית נבלם ולוח הזמנים של שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן השתבש. הקואליציה, שעודנה נחושה לכונן משטר סמכותני-הלכתי בישראל, נאלצה לשנות אסטרטגיה ועברה מבליץ חקיקתי לשיטת הסלמי.
אלא שהעברתו השבוע של חוק צמצום עילת הסבירות הבהירה שההישג של תנועת המחאה ואנשי המילואים היה זמני, מפני שנתניהו ואנשיו, באמצעות עיוות המציאות, ניצחו בקרב על התודעה.
בתחילה הם חזרו שוב ושוב על כך שאי-התייצבות היא "סרבנות". אחר כך הם מסגרו את המתנדבים כ"חונטה צבאית" שמנסה לבצע "הפיכה צבאית". התזה הזו שקרית לחלוטין. סרבן הוא מי שמסרב למלא פקודה בהיותו חייל בסדיר, בקבע או איש מילואים שחייב בשירות על פי חוק. המתנדבים אינם נכללים בקטגוריה הזו. הם גם לא נוקטים שום פעולה שעלולה לגרום להפלת השלטון או שנועדה לכפות על הממשלה להפעיל את כוחה וסמכויותיה להשגת מטרה הרצויה להם, ולכן אינם "חונטה שמנסה לבצע הפיכה צבאית". הם פאסיביים לחלוטין וחרף קריאתה המופרכת של מירי רגב לעצור אותם - אינם פועלים בניגוד לשום חוק. הם רק מסרבים לשתף פעולה עם ממשלה שלדעתם פועלת באורח לא-לגיטימי ומסכנת אותם, ולכן אין להם אמון בה.
אבל העובדות האלה לא מפריעות לפוליטיקאים ותועמלני הקואליציה לדקלם את השקר עד שחלק מהציבור מאמץ אותו כאמת בדוקה. יש לזה משמעות בעיקר לגבי מי שמשתייכים לימין המתון, שמתנדנדים בין תמיכה בממשלה שלה הצביעו לבין סלידה מההפיכה המשטרית שהיא מקדמת. "תזת החונטה המהפכנית" פותרת עבורם את הדיסוננס הקוגניטיבי שאליו נקלעו ומאפשרת להם לחזור ולנוח בחיקו של ביבי. עובדה: הטיעון הזה שימש מנוף תודעתי רב-עוצמה שאפשר את החקיקה השבוע בלי אף מתנגד אחד מסיעת הליכוד. אפילו גלנט נבהל והצביע בעד.
רון בן ישימאקדח אי-ההתייצבות למילואים שהיה מונח על השולחן נורה הכדור הבודד שחיכה במחסנית, והוא פספס. זה צריך לשמש איתות אזהרה בוהק למחנה הדמוקרטי-ציוני. צריך להודות ביושר: אי-ההתייצבות הפכה לבומרנג שמפחיד ימנים מתונים ופוגע בסיכויים שיעברו לגוש המרכז בבחירות הבאות. אגב, לא רק את אנשי הימין היא מפחידה. גם כאלה שתומכים בכל לבבותיהם ומוחותיהם במאבק לשימור הדמוקרטיה חוששים מהרגע שבו יצטרך צה"ל לעמוד במבחן וישלם בדם אנשיו בגלל הפגיעה בכשירות ובלכידות.
המסקנה היא שעל אנשי המילואים באשר הם, המתנדבים והמשרתים מכוח החוק, להמשיך ולהתייצב. מי שכבר הכריז שלא יגיע, ינשוך את שפתיו ויודיע למפקדו שהוא חוזר להתאמן ולהשתתף בפעילות כמו בעבר, בלי אבל ובלי חבל. הפיקוד הבכיר ובדרגי השדה בצה"ל יבין ויכיל אותם. אנחנו ננשום לרווחה ונשתמש היטב בעליונות המוסרית שהעניקו - ועוד יעניקו - למחנה שלנו.
- רון בן ישי הוא הפרשן הביטחוני של ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
