ליליה שטיינברג: "מכריחים אותך לאבד את הכבוד העצמי"
(צילום: רועי עידן)
"לזכור ולא לשכוח" היא אחת האמירות המרכזיות סביב יום הזיכרון לשואה ולגבורה שאירועיו ייפתחו הערב (יום רביעי). אבל למרות הציווי שלא לשכוח את הזוועות שחווה העם היהודי באותה תקופה אפלה, נדמה שבישראל 2021 חלק גדול ממי ששרדו את אימי השואה, ועדיין חיים בינינו, נשכח והופקר על-ידי המדינה מבחינה כלכלית וחברתית.
כ־174,500 ניצולי שואה ונפגעי התנכלות אנטישמית בתקופת השואה חיים כיום בישראל וההערכה היא שכרבע מתוכם חיים מתחת לקו העוני. סקר חדש שנערך על ידי "הקרן לרווחת נפגעי השואה" – שמעניקה סיוע לכ-60,000 ניצולים בכל שנה – מציג תמונת מצב קשה וכואבת לגבי המצוקות שאיתן נאלצים להתמודד הניצולים בשנים האחרונות לחייהם.
בסקר ציינו 51% מהנשאלים שהם נזקקים לסל מזון. שליש מתוכם הבהירו שהם זקוקים לו מאוד. כמו כן, מצבם הכלכלי של רבים מניצולי השואה הוא כה קשה עד כדי כך שבהיעדר סיוע ותמיכה כלכלית הם נאלצים לוותר על הדברים הבסיסיים ביותר: משקפיים לראייה (43%), טיפולי שיניים (33%), מכשירי שמיעה (27%) ועוד.
אבל מלבד המצוקה הכלכלית הקשה, סובלים רבים מאוד מניצולי השואה בישראל גם מבדידות שמחמירה את מצבם הרבה יותר. כ-25% מהנשאלים ציינו שהם לא נמצאים בקשר קבוע עם בן משפחה, 10% הם עריריים ו-25% ציינו שהם משוועים לאדם שיארח להם חברה.
"תופעות הפוסט-טראומה של הניצולים הכתיבו חלק מצרכיהם לאורך השנים", הסבירה אתמול השרה לשעבר לימור לבנת, המשמשת כיו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה. "הזדקנותם הוסיפה צרכים מיוחדים שמאפיינים את הגיל – יותר צורך סיעודי: התאמת הדירה למצב הסיעודי, ליווי לטיפולים רפואיים, מכשירי שמיעה ועוד. כמובן גם הבדידות מתעצמת והולכת ככל שהשנים עוברות. אנו גאים ביכולתנו להגיע לכ-60,000 ניצולים, אולם אין ספק שהצורך גדול בהרבה ואנחנו עושים מאמצים רבים לגייס משאבים בארץ ובעולם".
"זה קשה שאף אחד לא מבקר אותנו"
בדירה השכורה בתל אביב שוכבת לובוב איסקוב בת ה-93 במיטתה, לאורך כל שעות היממה כמעט. מצבה הבריאותי קשה מאוד. "אני כמעט ולא קמה", סיפרה בכאב. "אני סובלת מפצעי לחץ, עיוורת לחלוטין, בקושי שומעת וסובלת מלחץ דם גבוה".
כשפרצה מלחמת העולם הייתה איסקוב בת 12. "הנאצים הגיעו לאוקראינה וברחנו כל המשפחה", היא מספרת. "הלכנו ברגל 100 קילומטרים עד שהגענו לרכבת ונסענו לקווקז, שם שהינו שלושה חודשים עד שהגרמנים התקרבו והמשכנו לברוח. חיי הבריחה הם טרגיים, וחיינו ככה שנים. רעשי קרבות, הפגזות, לא ידענו מה יהיה איתנו מחר. כל הזמן פחדנו שהגרמנים יגיעו. בריחה בלתי פוסקת, והתעסקות מתמדת בחשש שלא יהיה לנו אוכל. בריחה בתנאים קשים מאוד".
אחרי המלחמה, חיה לובוב עם משפחתה באוזבקיסטן, למדה הוראה ונישאה לבעלה, יעקב. לשניים נולדו שלושה ילדים. בשנת 1997 החליטו לעלות ארצה ומאז הם נמצאים בהישרדות מסוג אחר. "המצב הכלכלי שלנו קשה", נאנחה. "אנחנו מתקיימים מקצבאות של ביטוח לאומי ומסיוע בשכר דירה. בכל חודש, אחרי שאנחנו משלמים שכר דירה, נשארים לנו 2,000 שקל לשנינו יחד. בכסף הזה אנחנו צריכים לקנות תרופות שלא נמצאות בסל, אוכל, ולשלם חשבונות. מהשואה ניצלנו, אבל לא מהעוני, ולא מהבדידות".
ואכן, לדבריה, יותר מהקושי הכלכלי ומבעיות הבריאות, סובלת איסקוב מהבדידות: "אנחנו מאוד בודדים. אף אחד לא בא אלינו, לא מבקרים. זה מה שהכי קשה".
"הבית מלא עובש ורטיבות, החשמל מנותק, אין לי איך לשלם"
כשגרציה איטח (80) מקריית ים מספרת על קשייה הכלכליים, היא מתקשה לעצור את הדמעות. "קשה לי מאוד", היא אומרת. "אני חיה מקצבת ביטוח לאומי. חלק מהכסף הולך למטפלת, מה שנשאר לי הולך למחיה: אוכל, מים, חשמל וארנונה. אני לא יכולה לקנות לנכדים שלי מתנות כשיש להם ימי הולדת. מאוד קשה לי עם הוצאות חשמל, לפעמים אני לא מדליקה חימום גם אם קר לי, שמה עליי שמיכה".
בתקופת המלחמה הייתה איטח ילדה קטנה במרוקו. "חיינו בפחד באותה תקופה", היא נזכרת. "הערבים היו עושים פוגרומים, שורפים בתי עסק. פחדנו. היינו מסתגרים בבתים. אבא ידע שהמצב לא טוב. ההורים שלי כל הזמן היו מאזינים בדאגה לרדיו".
ב-1948 עם קום המדינה, עלתה איטח ארצה. לפני 20 שנה נפטר בעלה ממחלת הסרטן. מאז היא מתמודדת עם הקשיים לבדה: "הבית שלי מסריח מעובש נוראי. קירות הבית מלאים בעובש, וברטיבות. החשמל מנותק בחלק מהחדרים, אין לי איך לשלם את התיקונים".
גם מצבה הבריאותי לא פשוט: "יש לי בעיות לב ולחץ דם. לפני שלוש שנים עברתי אירוע מוחי, רגל ויד שמאל שלי לא מתפקדות. שלחו אותי עכשיו לפיזיותרפיה, וכדי להגיע לשם אני צריכה לשלם למונית 100 שקל לכיוון. אני אמורה להגיע לשם פעמיים בשבוע, ואני לא יכולה לשלם את זה אז אני לא הולכת. עצוב לי שככה מדינת ישראל מאלצת אותי להזדקן, שמזניחים אותי".
"הכי גרוע זה איך שהמדינה מתנהגת לאנשים כמוני"
ליליה שטיינברג (76) מאשקלון נולדה ברומניה חודשיים לפני סיום מלחמת העולם השנייה, אבל המלחמה המשיכה ללוות אותה ואת משפחתה. "לא הייתה לי ילדות", אמרה אתמול. "הטראומות של אמי גרמו לכך. היה אסור לי לצאת החוצה בלעדיה אפילו לרגע אחד, לא הלכתי לגן. היא כל הזמן פחדה שאמות. היה לה דיכאון קשה, וגם פיזית היא הייתה מאוד חולה". בשנת 1961, כנערה בת 15, עלתה שטיינברג עם משפחתה לישראל.
"אני מאוד כועסת על המדינה", סיפרה אתמול. "מה הבסיס של מדינה נורמלית? חינוך, בריאות וזקנים. אלא אם רוצים להרוג אותם. אני רוצה לשאול את מר נתניהו אם הוא יכול לחיות מ-4,000 שקל בחודש? אם כן, סימן שהוא קוסם, ואני אשמח שייתן לי את המתכון לאיך הוא עושה את זה.
"עד עכשיו בגלל הקורונה קיבלתי 3,400 שקל מביטוח לאומי, עכשיו כתבו לי שיורידו לי 2,200 שקל לחודש. אתם לא מתביישים בכלל? אתם רוצים שאני אמות, אז תבואו עם האקדח. זה יותר ישר.
"בעלי נפטר. אני לבד וסובלת מכאבים כל הזמן. לפני שנתיים היה לי סרטן. כל הזמן עולה לי בראש שהכי טוב למות. למה אני חיה? מה הסיבה? אני חולה, לא יכולה לשים לי אפילו נעל. ומה שהכי גרוע זה איך המדינה הזאת מתנהגת לאנשים כמוני. הם מכריחים אותך לאבד את הכבוד העצמי, זה רע מאוד. דורכים עלייך עד כדי כך שאת כבר לא בן אדם".
