אף שתופעת רצח נשים בחברות ערביות ומוסלמיות היא עתיקה, נרחבת מבחינה מספרית וגיאוגרפית, ונחקרה לעומק באקדמיה ועל ידי גופים ופעילים חברתיים, עד היום אין הסכמה גורפת על ההגדרה הטרמינולוגית שלה. המונח הרווח, "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה", לא מחליק היטב בגרון, מאחר שכמו בן דודו - "רצח על רקע רומנטי" – נטען לגביהם שהם נותנים לגיטימציה להצדקת אלימות באמצעות מושגים בעלי קונטקסט חיובי כמו כבוד או רומנטיקה.
לפיכך, בעשורים האחרונים נדרשו אקדמאים, מוסדות רשמיים וכלי תקשורת ללא מעט אקרובטיקה סמנטית. באנגלית עדיין משתמשים במונח "honor killing", ללא המילה "משפחה". אחרים מכלילים את התופעה תחת קטגוריית "רצח על בסיס מגדר" (gender based murder או femicide), אלא שזו כוללת גם רצח נשים בנסיבות שאינן קשורות לתופעה הספציפית הנוגעת להתנהגות "לא צנועה" או "מתירנית" או לניאוף, שלכאורה ממיט בושה על המשפחה או השבט.
ועדיין, בעברית ההגדרה "רצח על רקע חילול כבוד המשפחה" היא הנפוצה ביותר, ולמרבה הצער גם הקרובה ביותר לאמת מנקודת מבטם של הרוצחים ושל הסביבה המגבה אותם. וממילא, הדיון הלשוני הזה מסיט את תשומת הלב מכמה טראגית, אכזרית, שורשית ומורכבת היא הסוגייה בחברות ערביות ומוסלמיות במזרח התיכון.
באופן כללי, מעמד האישה באזורים הללו נמצא בקו עלייה מתון אך בלתי ניתן להכחשה. בחקיקה, בייצוג במוקדי כוח, בשיעור ההשכלה ובפתיחות לעולם התעסוקה – בכל אלה חל שיפור הדרגתי אפילו במדינות שמרניות וקיצוניות. כך הדבר גם בכל הקשור לאלימות כלפי נשים: ארגונים ופעילות חברתיות משמיעים את קולם, אוספים תמיכה ציבורית ומקבלים במה בכלי התקשורת המרכזיים. אבל כמו כל מאבק חברתי אחר בהיסטוריה, הדרך למטרה רצופה מכשולים, עיכובים ורגרסיה. לא מדובר ברבולוציה אלא באבולוציה.
בכתבה שפורסמה ב-BBC בערבית נטען שהצדקת רצח "בשם הכבוד" מתרחבת בימינו גם מעבר למשפחה. מקרים כאלה, הוסבר שם, מתרחשים לפעמים להגנת "כבוד השכונה" או אפילו הרחוב והבניין, והקורבנות שלהם הן נשים רווקות המתגוררות לבד. הכתבה הזכירה אירוע מפורסם שהתרחש במרץ 2021 בשכונת א-סלאם בקהיר, ובמסגרתו הסתערו כמה תושבים על דירת שכנה רווקה אחרי שזיהו שגבר שוהה בה. היא הוכתה במקלות, נמלטה למרפסת וקפצה אל מותה. לגבר לא עזר ההסבר שהוא איש תחזוקה ללא קשר אישי לדיירת. מבחינת התוקפים, לאישה אסור לשהות עם גבר זר מאחורי דלת סגורה.
האירוע עורר שיח סוער במצרים, כולל קמפיין ברשתות החברתיות תחת התגית "אני חיה לבד", שכלל עדויות של רווקות, גרושות ואלמנות ששיתפו את סיפוריהן. וכך, בקליפת אגוז, אפשר לתמצת את מצב הסוגייה כיום: נשים ערביות עדיין נרצחות בטענה ל"חילול כבוד", לא פעם באכזריות מעוררת חלחלה, אך בניגוד לעבר, כיום הנושא מונח על השולחן, השיח הציבורי ער וקולן של נשים נשמע בדרישה להגנה, חקיקה ואכיפה. איש לא משלה את עצמו שהתופעה תיעלם בקרוב, אבל כדי שזה יקרה, הצעדים הראשוניים הללו הכרחיים.
גם מכנסי ג'ינס עלולים להיות סיבה לרצח
ניסיון להכין בישראל כתבה עיתונאית על הנושא אינו בהכרח קל. ראשית, יש חוקרות העוסקות בתחום שמעדיפות לא לקחת חלק ולהתראיין בטענה שהתוצאה לעולם תהיה ביקורת אוריינטליסטית שתצייר את הערבים והמוסלמים כולם כאלימים ופרימיטיבים. לשיטתן, התפיסה הזאת, כפי שהיא משתקפת בתקשורת בארץ, אינה רק סטראוטיפ מכליל, אלא שהיא מתעלמת מכך שהתופעה כמעט אינה קיימת בקהילות ערביות ומוסלמיות במערב, דבר המלמד שמה שמאפשר אותה זו המדיניות והיעדר האכיפה של המשטרים במזרח התיכון (כולל ישראל, ראו להלן).
סיבה נוספת לקושי בעיסוק בתחום נעוץ במחסור בנתוני אמת, ובכך שהמספרים המפורסמים – על פי רוב כמה עשרות מקרים בשנה בכל מדינה – הם חלקיים בלבד. האו"ם מפרסם נתונים עולמיים כלליים, אך ללא פילוח מפורט הנוגע לסוגייה. "למעשה, אנחנו לא יודעים על רבים ממקרי הרצח שמבוצעים 'על רקע חילול כבוד המשפחה'", מסבירה ד"ר ג'נאן פראג' פלאח, חוקרת מגדר מהמכללה האקדמית גליל מערבי ואוניברסיטת חיפה. "לא פעם מדווחים עליהם כהתאבדות או תאונה, ולפעמים גופת האישה מוחבאת וכלל לא נמצאת".
ד"ר ג'נאן פראג' פלאחיש השפעה לסוציולוגיה ולגיאוגרפיה? יש השפעה לשאלה אם מדובר בחברה כפרית או עירונית, לאדיקות דתית, להבדל בין מוסלמים לנוצרים?
"ככלל, רציחות על הרקע הזה יותר נפוצות באזורים כפריים, שם החברות סגורות יותר והאיסורים על נשים מחמירים יותר. עם זאת, מקרים שמתרחשים בערים מקבלים יותר חשיפה בגלל הנגישות לתקשורת, והם אלה שמעוררים את העולם הערבי. המחקר שלי עסק בנעשה בישראל, וכאן רוב הקורבנות הן מוסלמיות, בעיקר מהדרום. ועדיין, מצאתי קורלציה מעניינת: ביישובים שבהם נרצחים יותר גברים על רקע פלילי, נרצחות גם יותר נשים".
מה בעצם נתפס כ"חילול כבוד" בעולם הערבי? מן הסתם אין לכך הגדרה קשיחה והנסיבות משתנות. לעיתים מדובר ביחסי מין שלא במסגרת נישואים או אפילו בהיות הנרצחת קורבן אונס, לעיתים די בשהות של אישה לצד גבר או אף בתמונה משותפת איתו, ולפעמים הרקע הוא התנגדות ללהט"ב. נשים נרצחו גם כי נישאו לאדם שלא היה מקובל על בני משפחה, או כי סירבו להינשא למי ששודך להן, או כי יצאו לעבוד או ללמוד (ובכך "הסתכנו" בשהייה לצד גברים) ועוד ועוד. ד"ר פלאח נתקלה במקרים שבהם נרצחו צעירות כי התעקשו ללבוש מכנסי ג'ינס או להחזיק טלפון נייד. ברוב המקרים הרוצח על רקע "חילול כבוד" הוא בעל קרבת דם לקורבן – הורה, אח, דוד, בן דוד וכו' – ולא בן זוג (רצח נשים ערביות על ידי בעליהן קיים כמובן בדומה למקרי אלימות במשפחה בכל חברה אחרת, אך הרקע מן הסתם שונה).
רצח נשים המתורץ ב"חילול כבוד", או עונשי מוות במקרים של ניאוף, הם תופעה עתיקה המתועדת במזרח הקדום ובאירופה יותר מ-4,000 שנה - מהשומרים, האשורים והבבלים דרך האימפריה הרומית ועד ימי הביניים. השורש שלהם הוא ברצון הגברים להבטיח שהילדים שהביאו נשותיהם הם צאצאיהם הביולוגיים. התופעה קיבלה במהלך המאה ה-19 גם גיבוי חוקי מסוים בקולוניות הצרפתיות באפריקה, אסיה והקאריביים, עם ההטמעה של "קוד נפוליאון" – מערכת החוקים שהסיגה את מעמד האישה. כיום מקרי רצח נשים מתרחשים בעיקר במדינות ערביות ומוסלמיות (פקיסטן נחשבת מובילה), אולם גם בהודו, שם הרקע הוא על פי רוב יחסים עם גבר מקסטה נחותה.
מה רוצים מהאיסלאם?
בניגוד למה שנהוג לחשוב, רצח נשים בשל "חילול כבוד" לא נשען על ההלכה המוסלמית. בפסוק 34 בסורת אל-נסאא – הפרק בקוראן העוסק בנשים – נכתב כך: "הגברים מופקדים על הנשים בתוקף כל אשר רומם בו אללה את אלה על אלה, ובתוקף הממון שיוציאו. הטובות הן האדוקות השומרות על הנסתר כדרך שישמור אללה. לנשים אשר תחששו פן תמרודנה, הטיפו להן מוסר ופרשו מהן במשכב והכו אותן. ואם תשמענה לכם, אל תבקשו דרך לצאת כנגדן ואללה נישא וכביר" (תרגום: פרופ' אורי רובין).
התייחסות לרצח ודאי שאין כאן, אבל האם ניתן להבין מכך שהקוראן תומך באלימות כלפי נשים? בחברות שמרניות יש אכן כאלה שמפרשים זאת כך, אך בשנים האחרונות מתחזקת תפיסה נגדית שלפיה דת האיסלאם והקוראן מתנגדים לכל צורה של אלימות כלפי נשים. ניתן לראות זאת בפסקי הלכה המתפרסמים, ברפורמות ובחוקים במדינות מוסלמיות, וכאמור בשיח הציבורי.
איש הדת המצרי הבכיר אחמד א-טייב, האימאם של מסגד אל-אזהר (האקדמיה המוסלמית בקהיר), פרסם ברמדאן בשנה שעברה פסק הלכה שקובע כי פירוש הפסוק הקוראני "הכו אותן" ככזה שמתיר פגיעה באישה הוא שגיאה הנובעת מבורות. הוא מפרש זאת "רק" בהקשר של בעל ואישה ו"רק" כאפשרות אחרונה להציל ילדים מהרס המשפחה ועקירה. לחיזוק דבריו הוא ציטט מפסוק 6 בסורת א-טלאק המתייחסת לגירושין: אל תתעמרו בהן לדכאן.
"לרצח נשים בגין חילול כבוד המשפחה אין קשר לאיסלאם. זו לא פרקטיקה דתית", אומרת ד"ר מירה צורף מהחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. "ככלל צריך להיזהר מהדבקת תוויות מכלילות כגון 'תרבות' או 'תופעה', אבל אפשר לציין שני פרמטרים בחברות מזרח תיכוניות שבגללם זה עדיין קורה: הראשון הוא פטריארכליות והשני הוא כבוד. כשהם חוברים יחד, קשה לבער את הרציחות על רקע חילול כבוד המשפחה".
למה הכוונה ב"כבוד"?
"ערך הכבוד בחברה הערבית הוא מאוד מרכזי באופן שאדם תופס את עצמו ואת החברה. הכבוד מתחלק לכמה היבטים שכולם משורשרים אחד לתוך השני. כבוד הגבר הוא אקטיביסטי – אומץ לב, הכנסת אורחים, כיבוד התחייבויות. ככל שהגבר מעצים את העשייה – כך הוא מעצים את כבודו. מנגד יש כבוד נשי, שעצם מהותו הוא שהאישה נדרשת לצמצם את נראותה ונשמעותה במרחב הציבורי. ככל שתחצין את בושתה – כך יגבר כבודה. ברגע שהנורמות הללו מופרות על ידי האישה, היא הופכת מקדושה לקְדֵשָׁה, כלומר לפרוצה.
ד"ר מירה צורףבאדיבות דוברות אוניברסיטת תל אביב"וכאן נכנס 'השרשור' של הכבוד. יש קשר בין כבוד האישה לכבוד הגבר ולכבוד המשפחה – הרי אם האישה מנודה מהחברה אזי גם משפחתה מנודה. במקרה כזה הגבר מרגיש שעליו לבער את הנגע שגרם לצמצום כבודו. כאן יש כמה סנקציות אפשריות, לפי חומרת 'ההפרעה', והקליימקס הוא ברצח. זה קורה כשאת החילול יכול לפדות רק המוות. הקישור השגוי לאיסלאם נובע מכך שמאחר שמדובר בחברות פטריארכליות, נוח מאוד לממסד הדתי – אגב, כמו לממסד הפוליטי - לשמר את נורמות הכבוד".
ביקורת חריפה על הנורמות הללו נשמעות כיום באופן פומבי מתוך החברות הערביות, ולא רק מפי נשים. זה קורה הן אצל שכנינו (למשל, הפובליציסט הלבנוני ז'ילבר אשקר, שכתב "העולם הערבי לא יהיה חופשי עד שהנשים ישוחררו"), וגם בישראל (עו"ד ג'ואד בולוס קבע ש"רצח הנשים מראה שהחברה שלנו חולה", והפעיל החברתי שקיב עלי שהסביר כי "החינוך של גבר ערבי אלים מתנגש במציאות"). לאחרונה עלתה בערוץ "מכאן" (33) הסדרה "פאדיה" העוסקת בנושא, והיוצר שלה שאדי סרור אמר בראיון להארץ כי "יש ריקבון בחברה הערבית. אנחנו תמיד בורחים מאחריות". השאלות האם ועד כמה מחלחלים הדברים לחברה נותרות פתוחות בשלב זה.
רצח והתיישב לעשן סיגריה
ב-18 ביולי 2020 נמלטה אישה בשנות ה-30 לחייה בשם אחלאם מבית משפחתה אל הרחוב ברובע סאפוט בעמאן, בירת ירדן. בשלב זה היא כבר הייתה פצועה ודיממה מצווארה. אחריה יצא אביה, שתפס אותה, רוצץ את גולגולתה באמצעות אבן, ואז התיישב על המדרכה, שתה כוס תה ועישן סיגריה בהמתנה למשטרה. עוברי אורח שניסו לעזור לקורבן נהדפו על ידי האחים שלה.
ירדן היא מקרה מורכב יחסית בעולם הערבי. מחד, החוק בממלכה מקל בפירוש על רוצחים באמצעות הפחתה בעונש למי שפגעו בבנות משפחה במקרה של "חוסר נאמנות" (סעיף 340), או במקרה של התקף זעם (סעיף 98). בנוסף, ניתן לבטל הליך פלילי כשמשפחת הקורבן מוכנה לוותר על תלונה נגד התוקף, שהוא, מן הסתם, בן לאותה משפחה. מאידך, כבר יותר מ-25 שנה שארגונים פמיניסטיים פועלים בגלוי ובאינטנסיביות – אמנם ללא הצלחה רבה – לשינוי החקיקה במדינה.
אחת ממובילות המאבק הזה היא רנא חוסייני, עיתונאית ופעילה חברתית שהחלה לעסוק בנושא ב-1994, אחרי שסיקרה מקרה בעמאן שבמסגרתו נרצחה נערה בת 16 בשם כיפאיה על ידי אחיה. הוא עשה זאת "כדי לנקות את כבוד המשפחה", משום שאח אחר שלהם אנס אותה, וחוסייני ראיינה דודים ושכנים של הקורבן שהצדיקו את המעשה. במאמר באנגלית שפרסמה באתר "אל-ג'זירה" היא תיארה את הניסיונות הכושלים לשינוי החקיקה שהובילה עם אחרים בשנים לאחר מכן, וכיצד סוכלה היוזמה על ידי חברי פרלמנט וגורמי דת, שטענו בין היתר שמדובר באג'נדה ציונית ומערבית.
גם בלבנון, חרף המסורת הדמוקרטית והליברלית יחסית למדינות אחרות במזרח התיכון, התופעה קיימת. באפריל בשנה שעברה נרצחה זינאב זיתר על ידי בעלה, שירה בה עשר פעמים לעיני ילדיהם בביתם ברובע שועפט הדרוזי-נוצרי בביירות. הבעל, חסן מוסא, חשד בה שהיא בגדה בו עם גבר אחר, והוא זכה לתמיכה מגיסו, אחי הקורבן, שפרסם ברשתות סרטון שבו שיבח את הרוצח על כך שניקה את המוניטין המשפחתי.
בכתבה שפורסמה בפברואר האחרון בעיתון "א-שרק אל-אאוסט", ועסקה בעלייה בשיעור מקרי רצח נשים בלבנון, נטען לקשר בין המשבר הכלכלי-חברתי במדינה לבין חוק המעמד האישי, שעדיין מעגן את סמכותו של הגבר על האישה ועל המשפחה. נציגת עמותת "די לאלימות ולניצול", הפועלת במדינה מאז 2005, הסבירה שאף שקיימים בלבנון חוקים שמטרתם למנוע אלימות נגד נשים, לא נעשה די להחמרת עונשים, העלאת מודעות וחינוך, תמיכה בקורבנות וקידום שוויון מגדרי.
העמותה "די לאלימות ולניצול" הלבנונית, כמו הקמפיין של רנא חוסייני ושותפיה בירדן, הם דוגמאות לפעילות פמיניסטית חילונית שנדיר היה למצוא במזרח התיכון עד המאה הנוכחית. אימן הרוחנית הייתה נוואל א-סעדאווי המצרייה – רופאה ומרצה בעלת שם עולמי שהלכה לעולמה ב-2021 - שמאז שנות ה-70 פרסמה עשרות ספרים פמיניסטיים שנחשבו רדיקליים לא רק בסטנדרטים של העולם הערבי, מה שעלה לה בשרשרת התנגשויות עם שלטון סאדאת ולאחר מכן חוסני מובראק.
איפה האכיפה בישראל
המאמר "הפוליטיקה של הכבוד" של ד"ר מנאר חסן, שפורסם ב-1999 בספר "מין, מיגדר, פוליטיקה", נחשב לציון דרך בהתייחסות לרצח על רקע חילול כבוד המשפחה בישראל. מדובר בטקסט קשה לקריאה משתי סיבות. ראשית, בשל הגרפיות המחרידה של מקרי הרצח שהוא תיאר. אחד מהם הוא של אחלאס כנעאן מכפר ראמה, שנרצחה ביולי 1994 על ידי אחיה חוסאם – הוא ירה בה 20 כדורים עם נשקו הצבאי - לדבריו כי היא לבשה חצאית מיני. אף איש דת דרוזי לא היה מוכן לטפל בהלווייתה והיא נקברה באופן חפוז באמצע הלילה.
בקיץ 1993 ערף בן 19 מהכפר ענבתא את ראשה של אחותו הנשואה כי חשד שבגדה בבעלה. הוא הסתובב עם הראש בידיו בחוצות הכפר לפני שהסגיר את עצמו. במקרה אחר שהתרחש ב-1989 גילו הוריה של נורה עטאטנה, רווקה בת 32, שהיא בהיריון. בתגובה כינס אביה את החמולה בביתו, הוביל לשם את בתו והורה לה לבחור בין מוות בגרזן או בחבל. הוא חנק אותה לעיני הנוכחים שליוו אותו במחיאות כפיים ובקריאות "יותר חזק, יותר חזק". אימה ואחיותיה חילקו להם קפה.
הפרק הראשון בסדרה "פאדיה" בערוץ מכאן (כתוביות בעברית):
ברובד נוסף המאמר קשה לקריאה משום שהוא מבהיר עד כמה אטומות ומזלזלות היו רשויות אכיפת החוק, ולעיתים הציבורית הישראלית כולה. מפורטים בו שורה של מקרים שבהם נשים ערביות הגיעו למשטרה בבקשה לקבל הגנה, אך הוחזרו לידי משפחותיהן תחת הבטחה שלא יאונה להן כל רע, וזמן קצר אחר כך הן נרצחו. אחד המקרים היה של בת 13 מהדרום בשם סלואה, שנמלטה מביתה כי נראתה לוחצת יד לנער ממשפחה אחרת. המשטרה נענתה לאביה והחזירה אותה, וכעבור זמן קצר נמצאה גופתה בבאר ליד שבטה. קצין משטרה שנשאל בעניין ענה: "אף אחד לא מבטיח לך שהסכם יקוים. אם אתה קונה אוטו, אתה יכול להיות בטוח שלא רימו אותך?".
ובכלל, המאמר המחיש את הזלזול שבו התייחסה החברה הישראלית לפשעים מסוג זה. משקם האסירים חרות לפיד פעל לשחרור תושב הכפר טורען שרצח את בתו בנימוק ש"בשבילו לא לרצוח אותה זה כמו בשביל הרב הראשי לאכול חזיר". איש דת בשם שיח ג'דיר, שקיבל אות הוקרה מנשיא המדינה חיים הרצוג על פעילותו החברתית, התראיין לגלי צה"ל בצאתו מהטקס, שם הוא נשאל שם על הסוגייה וענה: "כבוד המשפחה חייבים לשמור עליו, ואם בחורה עושה בושה למשפחה חייבים לעשות לה משהו ואפילו לרצוח אותה" (היועמ"ש סירב להעמיד אותו לדין בנימוק שמדובר בהבעת דעה). וליד צאדק, שהיה ח"כ מטעם מרצ, אמר פעם "אני לא משוכנע שצריך לגנות את התופעה".
מה השתנה ב-25 השנים שחלפו מאז פורסם המאמר? סביר שאנשי ציבור כבר לא יתבטאו כך בפומבי. יש יותר מקלטים לנשים וגם ספק אם המשטרה תסתכן בהחזרת מאוימות לידי משפחותיהן. אבל מעבר לזה, המצב בשטח לא משתנה. "כיום המדינה משתמשת בפרקטיקה אחרת, יותר מתוחכמת: היא פשוט לא משקיעה מספיק מאמצים בחקירה ואכיפה", אומרת שירין בטשון, מנהלת שותפה של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי-אופוק.
שירין בטשוןאנה רפופורטבטשון חקרה עבור ארגוני נשים 233 רציחות של נשים בין 2008 ל-2018 בישראל (104 ערביות ו-129 יהודיות), וההשוואה העלתה כי 94% מהמקרים של היהודיות הגיעו לכתבי אישום מול 56% בלבד לגבי הקורבנות הערביות. פערים התגלו גם בשיעור הרשעות (75% מול 34%) ובעונשים מינימליים על הרשעות ברצח והריגה (18-14 שנה מול 5.5 שנים בלבד). "זה מראה על מגמה שבמסגרתה רשויות האכיפה לא עושות מספיק כדי להעמיד לדין במקרי רצח של נשים ערביות, וזה תואם את מה שאנחנו רואים בתמונה הכללית של התגברות הפשיעה. נשים ערביות לא מוגנות על ידי המדינה וזה מסר לרוצחים", אומרת בטשון.
מה עושים?
"ראשית על המשטרה לעשות את עבודתה. מעבר לזה אנחנו עוקבים אחרי יישום תוכנית 549 (תוכנית החומש למיגור האלימות, שתקציבה על הנייר 2.4 מיליארד שקל - לב"א, נ"ג). זו תוכנית קריטית כי היא אמורה להעביר כסף למשרדים שייאבקו בפשיעה, וכרגע מוקפאת כמו כל התקציבים לחברה הערבית אף שתקציב המדינה בכללותו עבר ועל אף ההחלטה לקצץ ב-15% בתקציבי החברה הערבית. זה מעכב את כל הגורמים המקצועיים כך שלצערי בימים אלה אין כל התקדמות עד שוועדת הכספים תתכנס ותידון בתקציבים".
