תיעוד: שוטר משליך דלי על ילד בביתר עילית
דמותו הקאנונית של "הארי המזוהם" מככבת תדיר בשיעורים שבהם אני מלמדת סטודנטים על הפעלת כוח שלא כדין בידי שוטרים. הארי, שוטר המאמין שהמטרה מקדשת את האמצעים, נשלח למשימה סבוכה: הצלת נערה שנחטפה בידי פסיכופט ונקברה על ידו בחול בעודה בחיים. חקירת החוטף בדרכים שמכתיב החוק היבש תוביל למות הנערה, והארי בוחר לפעול באלימות כלפיו. בסצנת הסיום הוא משליך את תג השוטר, כמתריס על מגבלות המשטרה.
קל להזדהות עם בחירתו של הארי, המפר את החוק למטרה מוצדקת כביכול. אך ככל שמתרחקים מפערי הכוחות הקיצוניים בין החוטף לקורבנו המתוארים בסרט, קשה יותר לקבל אותה. במיוחד כשהאלימות תופנה כלפי אזרח שאינו עבריין מועד.
הפעלת כוח שלא כדין בידי שוטר היא עבירה חמורה, והמשקעים שהיא מותירה בקורבנותיה עמוקים וקשים. עם זאת, הדיון הציבורי על אודותיה מתמצה לרוב בטענה שמדובר ב"רוח המפקד", ובדרישה להחמרת עונשי השוטרים הנאשמים בה, לשיפור פעילות מח"ש והצמדת מצלמות גוף לשוטרים. אך בכך אין די, ולו רק מכיוון שכל אלה מיועדים לתעד ולהעניש שוטרים שפעלו שלא כדין, לאחר מעשה, בעוד הדגש, לטעמי, ראוי להיות על תחום המניעה.
(מה שווה התג אם אתה לא יכול להרביץ. מתוך "הארי המזוהם")
בחודשים האחרונים אנו עורכים מחקר באוניברסיטת תל אביב (ד"ר תמי קריכלי-כץ, מטר בן-ישי, נועה הראל ולהב פסח ואנוכי), העוסק בהפעלת כוח שלא כדין במשטרת ישראל. המחקר מתמקד בפסיקת בתי המשפט בעשור האחרון, אך במקביל אנו עוקבים גם אחר אירועים (שהעת האחרונה משופעת בהם) שבמסגרתם נטען שהתרחש שימוש בכוח שלא כדין. הסרטון שצולם בשבוע שעבר, של שוטר שהשליך דלי על נער חרדי, היה אחד מהם. אין חולק על חומרת האירוע שהוא משקף, ועל הצורך במיצוי הדין עם השוטר, אך אין להתעלם משבע סוגיות חשובות נוספות שהוא מעלה:
1. השימוש על ידי המשטרה בכוח הוא החריג ולא הכלל. השימוש בכוח הוא המאפיין הבולט ביותר של סמכות המשטרה, אך לא של עבודתה היומיומית. מדי חודש מתבצעים מאות אלפי מפגשים בין אזרחים לשוטרים, ורק חלק קטן מהם מסתיים בשימוש בכוח. חלקיק קטן עוד יותר מגיע לשימוש בכוח שלא כדין. מנחם אמיר, חתן פרס ישראל בקרימינולוגיה, התייחס באחד ממחקריו למשקלם של אירועי הקיצון בדימוי הציבורי של המשטרה, שאינו פרופורציונלי למספרם: "אירועים כאלה הופכים לסמל, למטאפורה של כל מהות ופעילות המשטרה, כאילו השוטרים 'כולם' כל הזמן פוגעים באנשים 'תמימים וחלשים'".
ממצאי המחקר שלנו ומחקרים אחרים מלמדים כי הפעלת כוח שלא כדין מתרחשת בתכיפות גבוהה יותר בזירות ציבוריות, לעיני עדים, ולא בחדרי חקירות אפלים
2. מיקום האירוע: ממצאי המחקר שלנו ומחקרים אחרים מלמדים כי הפעלת כוח שלא כדין מתרחשת בתכיפות גבוהה יותר בזירות ציבוריות, לעיני עדים, ולא בחדרי חקירות אפלים. לרוב מדובר בהפעלת כוח כדין, שייתכן שחרגה מן המידה הראויה, אך לא הופעלה בניגוד מוחלט לחוק, ואינה מצדיקה את שלל הכינויים נוסח "שטאזי" ו"ק.ג.ב" המוזכרים תדיר בתקשורת לאחרונה.
3. תיעוד ופרסום: בשנות ה-70 וה-80 התרחשו רבים ממקרי השימוש בכוח שלא כדין בחדרי חקירות, ועדות להם נמצאה רק בגופם של קורבנותיה ובנפשם. עמוס ברנס ופרשת מע"צ הם רק שניים מהשמות שניתן להזכיר בהקשר זה. המצב כיום שונה בתכלית: עיקר האירועים מתרחשים בזירה הציבורית, וכל אזרח הוא עיתונאי בפוטנציה, היכול באמצעות מכשיר הטלפון שלו לצלם תמונה, סרט, לערוך אותם ולכתוב פוסט שיהפוך בתוך דקות לוויראלי. זאת, מבלי שיידרש לקבל תגובה או שיהיה כפוף לכללי האתיקה של העיתונות. עדיין אין בידנו מספיק מידע על היקף התופעה, אך ברור כי התיעוד שלה מקיף יותר מאי פעם. העובדה שגם בתקופה מורכבת זו, המתאפיינת בריבוי מפגשים בין אזרחים לשוטרים, קיימים סרטים בודדים בלבד המתעדים אלימות חמורה, מלמדת על נדירותה היחסית של התופעה דווקא.
4. זהות הקורבן: הציבור והתקשורת נוקטים יחס דואלי ביחס להפעלת כוח שלא כדין. תמונתה של דפני ליף הנגררת בידי שוטרים זכתה לאינספור שיתופים בפייסבוק, אך הפעלת כוח שלא כדין כלפי חשודים ונאשמים, בעיקר בעבירות טרור (הנגישה בפסיקה לכל דורש) תזכה לתשומת לב מועטה בהרבה. פער זה מצביע על עובדה פשוטה: הציבור ההגמוני נוטה להסכים לשימוש בכוח שלא כדין, אך תלוי כלפי מי.
שוטרים מתוסכלים נוטים לעזוב את המשטרה ולכך יש משמעות קריטית, שכן שוטרים צעירים, בעלי ותק מועט, מעורבים בשכיחות הגבוהה ביותר בהפעלת כוח שלא כדין
5. אין שוטר רע, יש שוטר שרע לו. קביעה זו של יאנוש קורצ'ק ברורה לאנשי חינוך ורווחה ביחס לילדים, אך טרם חלחלה במידה מספקת לחברה הישראלית בנוגע למשטרה. יום עבודה רגיל שלהם עומד על 9.5 שעות, וניתן להאריכו ללא תשלום על שעות נוספות. הם עובדים בסופי שבוע וחגים, מוקפצים באירועים חריגים (ביקור דיפלומטי או לוויה) וגם בהם יש המתקשים לפרנס את משפחותיהם. שוטרים מתוסכלים לא פועלים באופן אופטימלי, וגם נוטים לעזוב את המשטרה. לעזיבתם יש משמעות קריטית, שכן המחקר שלנו ומחקרים אחרים מלמדים כי שוטרים צעירים, בעלי ותק מועט, מעורבים בשכיחות הגבוהה ביותר בהפעלת כוח שלא כדין.
6. טראומה ותוצריה: שוטרים נחשפים תדיר למראות קשים בעבודתם, לרבות גופות מתאבדים, נפגעי תאונות דרכים, זירות רצח ופיגועים. עבודת המשטרה יוצרת משקעים כבדים בנפשם, ואלה מצריכים מענה מתמיד. מחקרים מלמדים כי שוטרים שסובלים מלחץ, שחיקה וסממנים פוסט-טראומטיים נוטים לעשות שימוש בכוח שלא כדין יותר מאחרים. מערך המענה הנפשי של המשטרה (מע"ן) עושה כמיטב יכולתו, אך ממדיו המצומצמים (30 תקנים של קצינות מע"ן, המיועדים ל-32 אלף שוטרים) אינם מאפשרים לו למצות את יכולותיו המרשימות. הגדלת מערך זה, והרחבת השימוש בו, עשויים לספק את התמיכה הנדרשת לשוטרים בנקודת המפגש בינם לבין הציבור בהפגנות ובאירועים נוספים.
7. המסקנה החשובה מכל היא כי יש מה לעשות. המחקר שלנו ומחקרים אחרים מלמדים כי שוטרים אלימים הם בעלי מאפיינים דומים: גברים צעירים, בעלי ותק מועט, ללא השכלה אקדמית. מכאן עולה כי מאבק בתופעה מצריך הענקת תנאים מתאימים למשטרה ויצירת שינויים נדרשים בתוכה: שיפור תנאי ההעסקה שיאפשר הגדלת מספר השוטרים הוותיקים ובעלי הניסיון; הרחבת מערך המענה הנפשי לשוטרים; המשך עידוד האקדמיזציה בשורותיה; סדנאות בנוגע לזכויות אדם שבמסגרתן יתקיים בין היתר מפגש עם נפגעי אלימות שוטרים והגדלת מספרן של השוטרות. צעדים אלה עשויים לצמצם את ממדי התופעה, גם אם לא למנעה כליל. חשיבות הבעיה מחייבת אותנו לנקוט צעדים משמעותיים למניעתה, ולא להסתפק באיתור נאשמים בדיעבד.
- ד"ר נעמי לבנקרון עורכת עם ד"ר תמי קריכלי כץ את גיליון כתב העת "משפט, חברה ותרבות" העוסק במשטרה (2021), ואת כתב העת של משטרת ישראל "משטרה והיסטוריה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
