שיעור השימוש במסגרות לגיל הרך יורד בהתאם לרמת ההכנסה - מ-88% בעשירון העליון ל-49% בעשירון התחתון. כמו כן, גם רמת ההשכלה משפיעה - מ-72% בקרב בעלי תואר ראשון ל-25% בקרב אלו שסיימו רק בית ספר יסודי או חטיבת ביניים. כך עולה מדוח חדש של שותפות "בידיים טובות - המטה להשקעה בגיל הרך", שמובילה עמותת 121, מציג תמונת מצב מטרידה במיוחד על מצב החינוך לגיל הרך בישראל.
על פי הדוח, ערב פתיחת שנת הלימודים תשפ"ג, חיים בישראל כ-570 אלף תינוקות ופעוטות בגילי לידה עד שלוש. כ-121 אלף מהם רשומים במסגרות המסובסדות על ידי המדינה (103 אלף במעונות ו-18 אלף במשפחתונים), ועוד כ-191 אלף רשומים במסגרות פרטיות. היתר, כרבע מיליון, לא רשומים במסגרות. ככל הנראה רובם נמצאים בטיפול של הוריהם או בני משפחה אחרים.
"בתקציב המדינה לשנת 2022, הוקצה סכום של כ-1.7 מיליארד שקל עבור חינוך לגילי לידה עד שלוש, כ-3,000 שקל לילד לשנה", הסבירו כותבי הדוח. "לעומת זאת, עבור גילי שלוש עד שש הוקצה סכום של שמונה מיליארד שקל, כ-14 אלף שקל לילד בשנה. מעבר לכך, בעוד שהחוק מחייב את הרשויות המקומיות להוציא סכומים ניכרים על גילי שלוש עד שש, השקעתן בגילי לידה עד שלוש היא התנדבותית בלבד, ולכן נמוכה בהרבה".
משמעות הנתונים היא שהנטל הכלכלי נופל על ההורים, וכך הופך החינוך בגילי לידה עד שלוש לפריווילגיה של משפחות שיכולות להרשות אותו לעצמן. "הורים רבים אינם מצליחים לשבץ את הילד שלהם במסגרת מסובסדת בכלל, וגם אלה שזוכים לשיבוץ מקבלים תמיכה נמוכה מאוד מהמדינה", הסבירו כותבי הדוח. נעמה עמירה, בת 40 מנהריה, החליטה לא לשלוח את בנה בן השנה למסגרת חינוכית. "כששני הילדים הגדולים שלי היו בגיל הזה חזרתי לעבוד והם הלכו לגן", היא סיפרה. "אבל עלות הגנים עלתה באופן משמעותי, ובמחירים האלה אם אצא לעבוד כמעט לא ארוויח כסף. זה לא שווה את זה. וגם כך הגנים לא באמת איכותיים, אין מערכת חינוך טובה לגיל הזה".
הנתונים, כאמור, מדברים בעד עצמם: לפי הדוח, שיעור השימוש במסגרות לגיל הרך יורד בהתאם לרמת ההכנסה - מ-88% בעשירון העליון ל-49% בעשירון התחתון. כמו כן, גם רמת ההשכלה משפיעה - מ-72% בקרב בעלי תואר ראשון ל-25% בקרב אלו שסיימו רק בית ספר יסודי או חטיבת ביניים.
בנוסף, מהדוח עולה כי ישראל חריגה באופן קיצוני בהשקעתה הנמוכה בחינוך לגיל הרך. לפי נתונים שפרסם ארגון ה-OECD, ומתייחסים לשנת 2018, ממשלת ישראל משקיעה רק כ-600 דולר בשנה בילד בגילים אלה, בניגוד לממוצע של 10,200 דולר בכלל המדינות המפותחות.
"להוצאה הציבורית הנמוכה בישראל אין אח ורע. המדינה הקרובה ביותר אלינו היא בריטניה, וגם שם הממשלה מקצה פי ארבעה ממה שמתוקצב בישראל", נכתב בדוח. "בנוסף, שיעור המימון הפרטי מתוך סך כל ההוצאות על חינוך לילדים בגילים אלה הוא הגבוה ביותר בקרב המדינות המפותחות, ועומד על 82%, לעומת ממוצע של 29% ב-OECD. במילים אחרות, בעוד שבעולם המפותח החינוך לפעוטות ממומן על ידי המדינה, עם השתתפות מסוימת של ההורים, בישראל עלות החינוך מוטלת על ההורים והממשלה מסייעת להם רק בשוליים".
"אנחנו מנהלים בישראל מערכת שאין לה מקבילה בעולם", הסביר רועי מאור, מנהל מחקר ופיתוח מדיניות בעמותת 121. "היא פועלת על פי סטנדרטים בלתי-סבירים ובלתי-מקובלים, ולכן היא מתפוררת ומסגרות נסגרות בכמויות. המגמה הזו רק תואץ כי אנחנו מנסים לעשות משהו שהוא בלתי-אפשרי כלכלית. לא נצא מהמשבר הזה בלי שיהיה שינוי גישה דרסטי של הממשלה. צריך להבין שמערכת כזו עולה הרבה כסף".
מאור הסביר שמדובר בשנים קריטיות בחינוך של ילד: "כישורי למידה, היכולת לספוג מידע, להבין דברים, יכולות לשוניות, תפיסתיות - כל הכלים שמשתמשים בהם כדי ללמוד בגן ובבית ספר מתייצבים בגילים האלה. הרבה יותר קשה לפתח או לשנות אותם בגילים מבוגרים יותר".
טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121, הדגישה כי התוצאות ניכרות בשטח. "מעונות קורסים ממחסור בכוח אדם ונסגרים", אמרה. "לצד זאת, יש סטנדרטים חינוכיים שהיו נתפסים נחותים בכל מדינה מפותחת אחרת, הן מבחינת צפיפות ילדים והן מבחינת הכשרת המחנכות. הדרך היחידה להתקדם לחינוך איכותי בגילי לידה עד שלוש, הנותן הזדמנות שווה לכל הפעוטות, היא שינוי מהותי בסדר העדיפויות הלאומי".