משבי הרוח המרעננים ביותר בימים הקודרים הללו הם רוח הלחימה בצה"ל ורוח ההתנדבות האזרחית. עמותות וחברות עסקיות התגייסו, ארגונים כמו "אחים לנשק" שינו ייעוד, מפעלי התנדבות קטנים של קהילות התרוממו בן רגע וכמובן יש את האינדיבידואלים - ישראלים שנאנקים תחת יוקר המחיה, אחרי קיץ וחגים שרוקנו להם את הכיס, ובכל זאת הם לא עשו חשבון. כל זה מרגש ומעורר השראה, אבל הגיע הזמן לומר די. עד כאן.
17 הימים שחלפו מפרוץ המלחמה הם מספק זמן עבור המדינה להיכנס ולמלא את החלל. היא זו שצריכה לצייד את החיילים, להאכיל את המגויסים, לדאוג לשיכון הניצולים, לגייס עובדים סוציאליים עבור נפגעי הטראומה, להרחיב את השירות הפסיכולוגי לשורדים ולהתחיל לטפל בשיקום היישובים ההרוסים. אזרחים לא צריכים לעבוד בהתנדבות.
זה לא שאין מקום לרוח התנדבות ותרומה. גם ברור שאנשים רוצים מאוד לתרום ולקחת חלק. אני בוודאי לא נגד חבילות לחיילים או עמדות התרעננות. אבל הכסף הגדול שיכסה את הטיפול והשיקום צריך להגיע מהמדינה, זאת שנהנית מכספי המסים שלנו, ושמממנת בהם 39 משרות שרים, עשרות מנכ"לי משרדים ואלפי תקנים של אנשים שעבודתם הוקפאה כרגע.
מדינה שנוגסת בנתח כה משמעותי מהכנסת אזרחיה העובדים, ושנשענת על נכונותם לצאת למילואים ועל החוסן בעורף – חייבת להתעשת ולהפסיק את השנור הגדול שמתרחש כאן. הפעולות הנחוצות ידועות: כל משרד ממשלתי מיותר צריך להיסגר, תקציבי שגרה צריכים להצטמצם, ואת הכספים הקואליציוניים יש להפנות לטובה המערכה. השרים צריכים להיות קצת גלית דיסטל אטבריאן ולפנות את המשרדים המומצאים שלהם.
פניתי למשרדי הממשלה שאינם נמצאים בחזית העשייה ההכרחית במלחמה, על מנת לברר מה עלה בגורל התקציבים והעובדים שלהם. במשרד המודיעין בראשות גילה גמליאל הדגישו בפניי שהמשרד לא מטפל במודיעין צבאי, אלא במחקרים וקשר עם קהילות באזורים רגישים בעולם. מה לגבי התקציב הצנוע יחסית של 24 מיליון שקל? ענו לי שממילא רובו הוא עלות תקנים. כלומר העובדים. מה עושים העובדים, הקשיתי. נעניתי שהם עוזרים ליוזמות של הטסות של חיילים וציוד, שכידוע נעשו על ידי כמה גורמים, מאל על דרך חיל האוויר ועד טיסות פרטיות.
הלאה. המשרד לקידום מעמד האישה בראשות מאי גולן, שמתוקצב בקצת פחות מ-20 מיליון שקל. אכן לא הרבה, אבל גם זה כסף. שם ענו לי כי השרה עוסקת בהסברה וכי הקימו מוקד סיוע וגם הרחיבו קריטריונים בפרויקט שמסונף אליהם ("מחשב לכל ילד"). גם כאן התקציב לא הוסט לטובת המלחמה ורובו מיועד למשכורות.
משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי של יצחק וסרלאוף אמור לייצג את נפגעי המערכה ואמון על חוסננו. שם כבר מדובר על תקציב של מאות מיליוני שקלים. לפי המשרד, קצת פחות מעשרה אחוזים הוטו לטובת חימוש והצטיידות יישובי העימות, הקמת מוקדים וחמ"לים, תמיכה במפונים ותוכנית תרבות, אבל עדיין מדובר בסכום מכובד של כ-30 מיליון שקל (אגב, חלק מהתמיכה של המשרד ביישובים הגיעה בעצם מהשר לשיתוף פעולה אזורי דוד אמסלם, שגם לו תקציב צנוע ומשימות עמומות).
שרון כידוןנמשיך. משרד ההתיישבות ופרויקטים לאומיים, תחת השרה אורית סטרוק, זכה לתקציב של יותר ממאה מיליון שקל בשנה. שם הציגו בפניי תוכנית ניתוב מתנדבים, שמונה מיליון שקל לשיקום בעוטף, חימוש וציוד יישובים (לא אמרנו שוסרלאוף דואג לזה?), וחיזוק החוסן הקהילתי של כפרים בעלות של מיליוני שקלים (כנ"ל). יצאתי מבולבלת. אבל ניחא, משרד המורשת בראשות השר אליהו כלל לא הגיב לפנייתי.
ככל שיעברו הימים והנזק יקיף עוד ועוד אוכלוסיות, לא ניתן יהיה לסמוך רק על אזרחים. רוח הערבות ההדדית המתפרצת שמתדלקת אותנו כיום תתחלף בדאגה ליום שאחרי. כל אדם יצטרך לדאוג לביתו ולמשפחתו, כל אחד ונזקיו. הממשלה חייבת להתעשת ולהיכנס בכל עוצמתה מתחת לאלונקה כי המשא יהיה כבד עלינו.
- שרון כידון היא עיתונאית ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
