אורן פרץ, אמא לארבעה ילדים, נולדה בשדרות לפני 45 שנה, ומעולם לא עזבה את העיר. "בשום הסלמה לא ברחתי משדרות", היא מספרת, "אבל הנורא מכל קרה. אני לא יודעת איך החיים שלנו יחזרו להיות מה שהיו".
עם מפוני שדרות במלון בתל-אביב
(צילום: חגי דקל)
מאז החלה המלחמה פונו לבתי מלון ברחבי הארץ 44,178 מתושבי עוטף עזה, ובימים האחרונים החל גם פינוי של תושבי שדרות, בהם משפחתה של אורן, שהחליטו לברוח אחרי ימים שלמים שבהם היו נצורים בביתם תחת מטחים כבדים וללא חשמל.
"זה לא פשוט, את פליטה בארץ שלך", אומרת אורן במלון קראון פלאזה בתל אביב, שם משתכנים כעת היא ובני משפחתה. "אספנו מה שאפשר לשקיות, אנחנו לא יודעים אפילו מה הכנסנו לשם. זה נורא. אני רוצה שזה ייגמר. אני רוצה לחזור לבית שלי, לעבודה שלי. אף פעם לא חשבתי שנתמודד עם תרחיש כזה. אנחנו נשלם על זה מחיר".
לדבריה המדינה אינה מבינה את מה שעובר עליה ועל הפליטים האחרים. "איבדנו חברים בעיר, ואנחנו יושבים פה על רצפה של בית המלון ומשתתפים בהלוויות דרך זום כי אנחנו לא יכולים להגיע לשם. כך קברנו את מתינו בשדרות - בזום. בת דודה שלי מכפר עזה עדיין נעדרת, ואמא שלה עדיין לא קבלה טלפון מאף גורם. זו הפקרות".
גם רויטל סוויסה, אמא לשישה ילדים, עזבה את שדרות בעקבות המלחמה. "הרגשתי שאני חייבת לעוף מהעיר הזאת", היא מספרת. "שאני לא מסוגלת להרגיש ביטחון במקום הזה. איך אני אגן על הגוזלים שלי? זו ממש טראומה קשה". היא אומרת שביום שישי נפלה רקטה בבניין שליד בית המשפחה, והרסיס פגע בדלת חלון הממ"ד וחדר פנימה: "התחושה היא שגם המקום הכי מוגן, הוא לגמרי לא".
"מה שקרה בשבת ההיא זו פגיעה קשה באמון ובביטחון", אומרת סוויסה, "אני לא מסוגלת לחזור לעיר הזאת. אנחנו מרגישים כמו פליטים, שאין לנו לאן לחזור. נכנסנו לאוטו בלי לקחת איתנו כלום - העמסנו את ששת הילדים וברחנו כל עוד נפשנו בנו. אפילו בגדים לא לקחנו". הטראומה ממשיכה ללוות אותה גם במשכנה הזמני: "אני לא מסוגלת לישון. אני חושבת מה יקרה אם מחבל ייכנס לפה. איך אני אגן על הילדים שלי?".
את המפונים במלונות מלווים בשבוע האחרון צוותים של משרד הרווחה. "רבים מהאנשים צריכים מענה רגשי", מספרת חלי ברזילאי, עובדת סוציאלית שמאז תחילת המלחמה מנהלת את בתי המלון מטעם הרווחה. "מילדים שלא מצליחים לישון בלילה ועד אנשים מבוגרים בטראומה. ויש גם צרכים פיזיים. אנשים מגיעים לפה אחרי שנאלצו לברוח מהבתים שלהם, הבתים של חלקם נפגעו והם צריכים בגדים, תרופות, טיטולים".
אחד הבתים שנפגעו הוא ביתה של קרן בוקובזה, אם לארבעה מאשקלון. "קמנו ביום שבת שעבר בבהלה מאזעקה", היא מתארת. "רצנו לממ"ד ואחרי כמה שעות של מטחים הלכתי לשירותים, ואז הייתה שוב אזעקה. בעלי והילדים נכנסו, ואני לא הספקתי להגיע. הרקטה נפלה ממש על המכונית שלנו, מחוץ לבית. הקיר של השירותים נפל עליי, אבל ניצלתי בנס. חזית הבית הרוסה לחלוטין. רסיסים חדרו לכל מקום, החלונות פשוט נקרעו ושתי המכוניות שלנו נשרפו".
היא מספרת שאת הבית עזבו תחת אש: "חוץ מהמכוניות שלנו היו עוד חמש מכוניות בוערות בחוץ. זה הרגיש ממש כמו במלחמה. בימים שלאחר מכן היינו אצל המשפחה באשקלון, עד שביום חמישי פינו אותנו לכאן. מאז אנחנו חיים מיום ליום. אני מאמינה שנחזור לאשקלון, זה הבית שלי. אבל אני לא חושבת שאוכל לחזור לשם כשיש עדיין אזעקות".
