כמאה קילומטרים מהר קילימנג'רו הגבוה ביותר באפריקה, קבור אחד מנרצחי טבח 7 באוקטובר. קראו לו קלמנס פליקס מטנגה, טנזני בן 22 שהגיע להשתלמות בחקלאות בקיבוץ ניר עוז. הוא גם היה "אהוב הכפר נג'ירו, אדם טוב וחקלאי טוב, עובד חרוץ ואח דואג, שאהב את ישראל מהשנייה הראשונה שדרך בה", מתארת קריסטין את אחיה הקטן. פחות מחודש הוא דרך כאן, מאמצע ספטמבר, והספיק לעדכן את אחותו בחוויות שאסף ולספר על האנשים הטובים שפגש. הוא עבד ברפת בימים וטייל בקיבוצים בלילות, עם חלומות גדולים וכסף קטן מהבית שנמצא בתרמילו, לצד דרכון ומחברות לימוד, לאחר שנרצח באכזריות.
עוד כתבות למנויים:
במשך 41 ימים מטנגה הוגדר נעדר. כשמחבלי חמאס חדרו לקיבוצים, הוא שהה בחדרו בניר עוז. כשהפסיק לענות לקרוביו בטלפון, הם הניחו – ובעיקר, ייחלו – שהוא נחטף בחיים. "אלה היו השבועות הכי קשים שאפשר לדמיין", משחזרת קריסטין על ספסל בית הספר דינרי ליד העיר ארושה, דקות לפני שקהל טנזני וישראלי יחנוך במקום ספרייה לזכר אחיה. כשהיא מדברת עליו, היא קמה ממקומה לצד אחותה תאודוטה, ונעמדת כנושאת הספד. "קיווינו שקלמנס חי ושהוא בשבי. מישראל עידכנו אותנו כל הזמן דרך השגרירות. אמרו לנו, 'אנחנו איתכם ואנחנו עובדים על זה'. זה הפיח בנו תקווה שאחי במקום בטוח. קיווינו לטוב, היינו אופטימיים. עד היום האחרון".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היום הזה הגיע ב־18 בנובמבר, כשדגימת דנ"א מטנזניה אישרה שמטנגה נמצא בין הגופות שהובאו למחנה שורה. קריסטין, הבכורה מארבעה אחים לאותה אמא, קיבלה מיד את המידע שהגיע מישראל אבל לא את האובדן שהוא כפה עליה. "לא הסכמנו להאמין לזה", היא מזכירה במבט לאחותה רגעים שחלקו יחד. "באותה תקופה, הרבה פעמים אמרתי, 'למה הוא? זה יכול היה להיות כל אחד אחר, אז למה?' אתה לא באמת יכול לקבל שדבר כזה קורה".
גופתו של סטודנט טנזני שני, ג'ושוע מולל, עדיין מוחזקת בעזה. אביו, לואיטו, שלא זכה לנחמה שמשפחת מטנגה קיבלה, הסביר שלא יגיע לטקס הנצחה לבנו לפני שיגיע להלווייתו, ואינו מוכן עדיין להתייחס לבנו כמת. "כשאדם נעלם לגמרי, כמו ג'ושוע, זה סיפור אחר", אומרת קריסטין. "אז לפחות הבאנו את אחי לקבורה באדמה שלו. מוזר לומר את המילה הזו, אבל אנחנו שואבים הרבה שמחה מזה שעכשיו הוא בבית".
ארבעה אזרחים טנזנים שהו בעוטף בבוקר 7 באוקטובר, והמוות היה אקראי. ברפת של נחל עוז נרצח ונחטף ג'ושוע מולל, בעוד שחברו לקיבוץ שנשאר בחדר ניצל. בניר עוז, להפך - הסטודנט שעבד ברפת ניצל, בעוד קלמנס מטנגה נרצח באזור מגוריו. משפחתו של כל נרצח או חטוף זר מקבלת מישראל תמיכה לפי חוק נפגעי פעולות איבה, כמו שמקבלת משפחתו של אזרח ישראלי במצב דומה. לפי משרד החוץ, 72 אזרחים זרים נרצחו בשבת השחורה. 23 חטופים זרים שוחררו מאז משבי חמאס ו־11 אזרחים זרים עדיין מוחזקים בעזה.
האחיות מטנגה נקראות להגיע לבמה המאולתרת לקבלת מגן הוקרה ולחניכת הספרייה על שם קלמנס וג'ושוע. תאודוטה עדיין מתקשה לדבר, אבל עבור קריסטין זה נראה תרפויטי. חשוב לה לספר מי הוא היה ומה רצה להשיג, ולהודות באצילות למי שעמל להנציח את אחיה. בצרור משפטים קצר היא מוציאה מחוזקים את אלה שבאו לחזק.
יותר מחודש ימים ישבה משפחה בטנזניה בחוסר אונים מוחלט, דואגת לגורל בן הזקונים שרצה לרכוש ידע בישראל. היא איבדה את עולמה במלחמה מזרח תיכונית שֶׁמָּה לה ולזה – ואין בפיה גרם תוכחה או נימת האשמה. רק השלמה כואבת על פנים שלוות עם עיניים לחות, ומסר שקריסטין מטנגה מבקשת להעביר במלואו: "אנחנו אסירי תודה לישראל. שיתפתם פעולה איתנו כדי שתהיה לנו הלוויה בטנזניה, ולעד נודה לכם על זה. תנחומינו ותפילותינו לכל המשפחות בישראל, ראינו מכאן את הצד היפה של העם שלכם".
זו הארוכה משתי העונות הרטובות של טנזניה, אבל זה גם אזור קו המשווה, המקום שבו השמש מתייצבת במרכז השמיים ומרתיחה כאילו היא צריכה להוכיח משהו. בקצה האופק מתגרה בה פסגת הקילימנג'רו המושלגת, וכשיורדת חשיכה מצטרף הגשם שלא יפסיק עד הבוקר. גם הוא לא עוצר את המשלחת הישראלית ביומיים וחצי של הכנות לקראת הטקס עם משפחת מטנגה. 14 נערים ונערות ישראלים נשלחו מטעם "פיקו קידס" (גילוי נאות: הכותב היה אורח המשלחת) לבית הספר היסודי דינרי כדי להמחיש שבישראל זוכרים את הבנים מטנזניה.
"אם תיכנס לכנסיות ברחבי המדינה שלנו, תראה שברובן תלויים דגלי ישראל", אומר אלבריקי ריצ'רינקו, מנהל בית הספר ומייסדו לפני עשור. "אנחנו מעורים מאוד במה שקורה אצלכם מאז אוקטובר. הנוצרים כאן מחוברים מאוד לישראל, כי אנחנו מאמינים שאם אתה קשור לישראל אתה מבורך. מה שתעשו אנחנו איתכם, כי אתם היסוד לעולם הזה".
עם משקולות על הכתפיים, עברנו למספרים: 800 ילדים לומדים אצלו, מגיל שלוש ועד שמסיימים יסודי. ורובם מסיימים, הוא אומר, כי זה בית ספר פרטי. בבתי ספר ציבוריים בטנזניה, בסבירות של הטלת מטבע התלמיד ינשור לפני החטיבה כדי לצאת לעבוד ולעזור בפרנסת הבית.
"הילדים מגיעים ממשפחות עניות", אומר ריצ'רינקו כדי שאוזניים מערביות לא יתרגמו בית ספר פרטי למוסד יוקרתי. הארוחות שמוגשות כאן - לרוב דייסות על בסיס תירס, שנדרש כיווץ עיניים כדי לאתר בהן אפון סורר - הן לעיתים המנות היחידות שהם יאכלו באותו יום, רגע אחרי ששטפו כולם ידיים באותה גיגית ולפני שחלקם יצעדו קילומטרים חזרה הביתה.
וזו לא השכבה הכי חלשה במדינה, כי כאן ההורים מסוגלים לשלם שכר לימוד שנתי כפול מזה של בית ספר ציבורי: 400 אלף שילינג מקומי, כ־590 שקל, במדינה שבה השכר החציוני ליום עבודה מגרד את תשעה השקלים מלמטה. מהצד התמורה ניכרת, לפחות מהשליטה בשפות זרות גם אצל צעירי התלמידים. חוץ מסווהילית, השפה הרשמית בטנזניה, שבה מדוברות יותר ממאה שפות, ואנגלית, שאותה דוברים כמעט מחצית מהתושבים, לומדים כאן גם צרפתית וספרדית הכי מוקדם שאפשר. את הצורך מסביר בפשטות כואבת המורה למתמטיקה, אלירמה ווילסון: "שפות זרות הן כרטיס הכניסה העתידי של הילדים האלה לשוק העבודה, או כרטיס היציאה שלהם מטנזניה". אמר ואכל שני כלים על לוח הדמקה במהלך שהצדיק את הכינוי שהעניק מטעם עצמו לעצמו, "כוכב הלוח של מחוז ארושה".
"הגשמים בטנזניה חזקים מאוד, במיוחד בתקופה הזו - מאמצע מרץ עד אמצע יוני - אז התלמידים לא מורשים ללכת הביתה עד שיש הפוגה", מספרת המורה וויני מליסה, שמלמדת בדינרי אנגלית וספרדית. היא חלמה להיות דיילת אבל אז החיים קרו, "ולפחות אני עושה משהו אחר שאני אוהבת, שזה לטפח את דור העתיד שלנו". בכיתה שלה תלויים שלטים, אחד עם מערכת שעות, שני עם כללי התנהגות בשטח בית הספר, וגם שלט עם הכותרת "מגפות: איך הן מתפשטות?" בהמשך מגיעים 12 סעיפים שכוללים הסברים על דרכי הדבקה, בין היתר במלריה, כולירה, קדחת צהובה ואבולה.
סביב השולחנות ילדים טנזנים וישראלים ממשיכים בדרכו של קלמנס מטנגה ומפתחים מודלים בנושאי חקלאות מקיימת, אגירת מים ואנרגיה נקייה. בין העלאת רעיונות למשחק טאקי, סופגים גם שיעור סווהילית מקוצר: "ממבו ג'מבו?" זה "מה שלומך?" לבננה קוראים נ'דיזי ו"אקונה מטטה", כמו ששרו לסימבה - אריה, בסווהילית - אומר שאין בעיות.
אבל יש, ולכן זו המשלחת השנייה שמגיעה לכאן מטעם "פיקו קידס", חברה לתועלת הציבור שהקים אלי וורטמן, יזם הייטק ומייסד קרן הון סיכון, ופועלת בכ–60 בתי ספר בירושלים, מכל המגזרים בחברה, כדי לטפח מנהיגות צעירה בקרב ילדי הבירה. "נערים ונערות שיוצאים למשלחות של פיקו קידס (PICO Kids) מבינים שאנחנו שגרירים של מדינת ישראל בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו", אומר וורטמן, שהוציא את המשלחות בשותפות עם יזם ההייטק אלון בלוך. "יש היום שיח ער סביב ההסברה הישראלית. אם היא בכלל קיימת. במקום כל הזמן להתעסק בלהסביר אנחנו מתעסקים בלעשות, להביא את הפנים היפות של ישראל לכל מקום בעולם, לייצר חיבור בלתי אמצעי ולמצב את ישראל והישראלים ככוח חיובי. בעיניי, זאת ההסברה הכי טובה למדינת ישראל".
חוץ מאתגרים חינוכיים עם התלמידים המקומיים, בנפרד מהם – הנערים הישראלים גם עבדו פיזית, בהובלת ארבעה מדריכים וראש המשלחת, מידן אלקובי. הוא איש חינוך שלא סיים 12 שנות לימוד, ומנסה היום למצוא את הדרך גם לנערים מאתגרים יותר, מהסוג שהיה בעצמו. "פעם, לילד כמוני אמרו במערכת החינוך: או שאתה אידיוט, או שאתה לא רוצה ללמוד", הוא אומר. "היום היו מבינים שאני מקרה קלאסי של ריטלין". עם וואסח של הכנה לצבא לצד נגישות ודאגה לילדים, הוא מוביל אותם להשלמת המשימה בלוח זמנים נוקשה מול אתגרי אקלים ולוגיסטיקה.
"הנהלת בית הספר בחרה את הספרים שקנינו לספרייה", אומר אלקובי. "אנחנו ממש לא רוצים שהם ירגישו ש'האדם הלבן' מכתיב להם מה לקרוא. בדרך כלל, היחידים שמרוויחים מפילנתרופיה באפריקה הם האנשים הלבנים שבאים לכאן כדי ללטף את המצפון של עצמם. אנחנו כאן עם מניע אחר: לשתף פעולה בגובה העיניים ולעבוד יחד. בשנה האחרונה עקבנו מרחוק וראינו שבית הספר שומר על העבודה שעשינו כאן, וזה עשה חשק לבוא פעם נוספת". ביומיים וחצי המשלחת שלו ניסרה, קדחה והקימה משטח דק על קרקע בוצית בשטח בית הספר, ועליו פרגולה מוצלת לצד מכולה ששופצה לכדי ספרייה.
האמת, זה אמור היה להיות אוטובוס שעובר הסבה לספרייה, אבל יומיים לפני הטקס סוחר רכב אחד נעלם עם 420 דולר שקיבל כמקדמה, ואז שייח מקומי מוקף עשרה שומרי ראש הבטיח לספק את הסחורה, ולמחרת גרר לחצר בית הספר גרוטאה שהכילה יותר צמחייה ממתכת, וזו על גבי משאית שהתחפרה בבוץ. אז מכולה. עוד לפני תחילת העבודות, 14 ירושלמים מכיתות ח'-י', דתיים וחילונים, התקבלו כאן על ידי התלמידים המקומיים בשירה ונגינה בסווהילית ובאנגלית, שהובילו בטבעיות לריקודי הורה משותפים.
צרחת אימים מרעידה בשעת לילה את מתחם הדירות בבית המלון. זה יקרה מעת לעת כשתיירים יפגשו בחדרם חרק מקומי שהתבצר על מיטתם עם מבט שמבהיר "זה אתם או אני, ואני מרגיש בבית". וכל שלא ראה שלושה אלה בחדרו לא יצא ידי חובתו: מעופפים שמרעישים כמו כטב"ם, חלזונות ענק שנושאים על גבם קונכיות מפוארות, וארבה שמתברר כאחת המכות גם בטנזניה, כשחוליה מעופפת מדלגת בין שולחנות חדר האוכל באווירת בופה.
הנוף באזור ארושה יפהפה ולא עוצר נשימה, רק עושה חשק לקחת עוד אחת מהאוויר הצלול בין פסגות קילימנג'רו (5,895 מטר) ואחיו הקטן, הר מרו (4,566 מטר). שמורות טבע מרכיבות כחמישית משטח טנזניה, ולשטיחים הירוקים באופק אין גבול נראה לעין. בכבישים נוהגים במסורת הבריטית בצד שמאל, אבל גם בימין, ובכלל, אופנועים שמגיחים נגד כיוון התנועה פוגשים כאן כל הזמן. מדרכות לא. דרכי עפר עם דוכני פח מאולתרים בצד הדרך, מדי פעם חנות שעליה דגל ישראל או מילה בעברית – מסתמן ש"שלום" תפס בטנזניה – ופעם בחצי שעה מבצבץ בצד הדרך יצור כלאיים של דוכן ובוטקה עם התואר המחייב "נקודת שיטור". הנהג המקומי מחייך, "אין כאן עבירת תנועה ששוחד צנוע לא יכול לפתור". אין באמור המלצה.
"פאק מאני" צועק גרפיטי, ספק כאג'נדה ספק בהשלמה מחוסר ברירה, על הדרך הראשית שעוברת בארושה מקהיר במצרים ועד קייפטאון בדרום־אפריקה. לשליש מכ–60 מיליון טנזנים יש גישה לאינטרנט, אחד מכל עשרה הוא בעליו של חשבון בנק. הקסם בארושה, הפנים הגאות של מדינת עולם שלישי. היא לא החופים המתוירים של זנזיבר, היא מנומסת לתיירים אך לא מתנחמדת, והיא יפה כמו שהיא מאתגרת את החיים של תושביה. אלה נהנים לסיים סיפור שמתאר מצוקה או נחמה במסקנה בת ארבע מילים: דיס איז אפריקה, מאן.
באמת אפריקה, מה להם ולסכסוך מהלבנט? מה ל–39 פועלים מתאילנד שנטבחו, או לעשרה סטודנטים לאגרונומיה מנפאל שנרצחו בעלומים, ולסיפור המדמם שלנו ברצועת עזה? איך קשורים השלושה מהפיליפינים שעבדו בסיעוד בעוטף, או השלושה מסין שנרצחו בשדרות, לטבח הגדול ביהודים מאז השואה? אבל גם הם היו שם, הביטו לרוע בעיניים על אדמה שלא ביקשו, נרצחו בלי תלות במוצאם ובאמונתם. עוד מתינו נספרים והם רבים, טבעי שלא תמיד נזכור את כולם אבל אסור שנשכח.
לרגע אחד, אחרי המפגש עם משפחת מטנגה, היה אפשר לנסות להדחיק את הפושים מהארץ. עמוק ביער גשם ירוק ושופע, מול עשרות המטרים של מפל מטרוני, שמטיח במבקריו טיפות צוננות ממקורותיו בקרחוני הקילימנג'רו. זה הרעש החזק הכי שליו שקיים. ביום האחרון בטנזניה אסקפיזם נחווה לראשונה.
הוא הופר בברוטליות כמה שעות לאחר מכן בקונקשן באתיופיה, כשעשרות נוסעים התבקשו לרדת מהמטוס לתל־אביב לפני ההמראה. "אנחנו מבינים שאיראן פתחה הערב במתקפה נגד ישראל", אמרה דיילת באתיופיאן איירליינס, "אז אני מתנצלת לבשר שהטיסה שלכם מבוטלת". אין צורך להמריא כדי לנחות למציאות.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.04.24
