א. על היסטוריה רלוונטית. בעידן שבו בארה"ב ובעיקר כאן משבר משילות עמוק מעשה ידי אדם, נלכה ונשובה אל ימי המאבק למדינה והמלחמה על תקומתה ונשאב תעצומות. קראתי בשקיקה את ספרו האוטוביוגרפי של אלוף עמוס חורב, "כך זה היה". חורב הוא מאחרוני שרידי דור הפלמ"ח, מאדריכלי דרך בורמה שהקימה את הקשר לירושלים הנצורה, ולימים קצין חימוש ראשי וראש אג"א, וגם נשיא הטכניון.
לפני שנים הפצרתי בו לכתוב את זיכרונותיו, והוא השיב, די לקרוא את ספר חטיבת הראל – ובכל זאת יש עתה ספר רב-עניין, מועט המחזיק את המרובה. אי אפשר לקרוא ולא לדמוע את פרקי המלחמה ההיא, את ההקרבה אין קץ (וגם את סיפור הכישלונות ו"מלחמות היהודים"), ובעיקר את מסדר הנופלים. למשל, מבין 1,300 לוחמי חטיבת הראל בתש"ח נפלו 431, מספר מבהיל ומכמיר לב.
אבל הייתה רוח גדולה, של תקומת ישראל בארצו. לדעתי, אמנם בגוונים אחרים בעידנים משתנים, לא פסה הרוח הזאת בפריסה רחבה בחברה הישראלית, וכדברי אמי, המדינה טרם גמרה להיבנות. צריך רק מי שיידעו להפיחה.
ב. על נקם ואי-נקם. פרופ’ דינה פורת תיעדה בספר מרתק את יוזמות הנקם בנאצים לאחר השואה, שבראשן עמד אבא קובנר. בספר "לי נקם ושילם – היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר", מתוארות תוכניות להרג רב, אם של נאצים ואף של גרמנים מעבר להם. התוכניות ברובן לא מומשו, למעט מקרה אחד של הרעלה שצלח חלקית, בלא שקופדו חיים.
עד שאנו עושים שלום (נהדר) במרחקים נעשה שלום במקומנו. לימוד הערבית על ידי יהודים בישראל כושל. חלק מרקמת היחסים העדינה עימם היא תרבות המתבטאת, בין היתר, בשפה
אפשר להבין מאוד את הדחף הרגשי העצום של מי שחזו באובדן שליש מן העם היהודי בשל שנאה קמאית שטנית, ובתוכם יקיריהם. אבל לא זו הדרך הן באתוס היהודי, המניח ככלל את הנקמה לבורא עולם והן בשל המדרון החלקלק. לידת דורות חדשים בישראל היא בעיניי הנקמה האמיתית בנאצים.
דינה פורת, הביוגרפית של קובנר, ראויה לכל שבח על מלאכת היסטוריון מוקפדת ועשירה, הכוללת דיון נרחב במושג הנקם וראיונות עם המעורבים בתוכניות הנקם. חשוב שהסיפור יילמד; גם אם לדורותינו קשה להיכנס לנעלי הימים ההם, ראוי לנסות, כי האתגרים נמשכים, כמו מדי מעשי רצח בטרור כשהרגשות גואים, אך אין מכל וכל להלך אחריהם.
ג. על לימוד הערבית. עד שאנו עושים שלום (נהדר) במרחקים נעשה שלום במקומנו. לימוד הערבית על ידי יהודים בישראל כושל. ערביי ישראל הם אזרחי ישראל כמו יהודייה. חלק מרקמת היחסים העדינה עימם היא תרבות המתבטאת, בין היתר, בשפה.
רוב ערביי ישראל יודעים עברית, שפת הרוב. רק מיעוט קטנטן מאזרחי ישראל יודע ערבית. דוח המחקר הדו-לשוני "ערבים, יהודים, ערבית: הוראת הערבית ואתגריה" בעריכת ד"ר יונתן מנדל, מאי ערו, ד"ר ת'אבת אבו ראס וגל קרמרסקי, שפרסם מכון ון ליר, מציג את התמונה העגומה של לימוד הערבית, ומציע נתיבים חדשים להוראתה כשפת תקשורת בין-אישית ובין-תרבותית, בהתחשב בכך ש-20% מאזרחי המדינה הם ערבים ושכנינו מבחוץ כולם ערבים.
לאחרונה נפטר מורי בחוג לערבית בירושלים פרופ' יהושע בלאו, שעלה מווינה ב-1938, בן 101. מחקריו הענפים בערבית-יהודית, שבה כתב הרמב"ם את מורה הנבוכים, משדרים את קרבת התרבויות. עמיתיי במשא ומתן לשלום הוקירו את היותי יודע ערבית, ונתנו לכך ביטוי פומבי. כדאי ללמוד ערבית.
ד. על גבורה אנושית. בימים אלה נלקח לבית עולמו ד"ר רחמים מלמד כהן, אושיה ירושלמית. איש חינוך ותיק, שבמשך 26 שנים – כפי שכתבה משפחתו במודעת האבל – בחר בחיים; הוא חלה ב-ALS, מחלה גרועה שבגרועות, המוציאה אדם מכלל תפקוד פיזי כלשהו, לרבות נשימה ואכילה, ומותירה את מוחו צלול כבדולח. רחמים שרד מחלה זו, בעזרת רעייתו המסורה עד קץ ומשפחה אוהבת, בשנות דור של ייסורים.
אבל הוא לא נכנע. רוחו ניצחה. הוא כתב, בעפעוף מול מחשב, ספרי חינוך, שירה והיסטוריה, צייר בעפעוף ("עבודה בעיניים" כלשונו) ציורים נפלאים, והכל ברוח טובה ובמאור פנים גם אם נפשו בכתה במסתרים, כעולה משיריו. הוא היה מופת אנושי, בוודאי לאלה הזקוקים לתזכורת של פרופורציות בחיינו.
- אליקים רובינשטיין הוא שופט עליון בדימוס, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
