ב-1993 החליטה ממשלת ישראל שהמצב ברצועת עזה המפורזת מנשק בלתי נסבל, ועדיף למסור את השליטה בה לרשות הפלסטינית של יאסר ערפאת על מנת שיתחזק את הביטחון עבורה. ב-2023 החליטה ממשלת ישראל שהמצב בעזה החמושה עד צוואר בלתי נסבל, ויש לשוב ולכבוש אותה כי רק מדינת ישראל יכולה לדאוג לביטחון אזרחיה. מה הוביל לפניית הפרסה המרהיבה הזו?
אחרי חתימת הסכם קהיר ב-1994 פינה צה"ל את עזה כמעט לחלוטין והשאיר נוכחות צבאית רק בגוש קטיף, בשלושת צירי התנועה שחצו את הרצועה לרוחב ובציר פילדלפי. אך במקום תקוות שווא לשיפור המציאות הביטחונית – המצב יצא מכלל שליטה. "26 שנה הצלחנו למנוע חדירת חומר נפץ תקני לשטחים, אבל עכשיו המחבלים אוספים אמצעי לחימה מהשטח, ואין מי שמפריע להם", העיד מפכ"ל המשטרה דאז, אסף חפץ, בניסיון להסביר את גל טרור המתאבדים בפברואר-מרץ 1996. אם קודם לכן התמודדה ישראל עם יידוי אבנים, בקבוקי תבערה, נשק מיושן ומטעני חבלה מאולתרים, הרי שלאחר הסכם קהיר כבר הפכו אלה למטעני חבלה ומחבלים מתאבדים שעשו שימוש בחומרי נפץ תקניים ומקלעים.
בין מאי 1994 לאוגוסט 2005, בחסות הסכמי אוסלו, הפכה מציאות החיים הביטחונית ברצועה לבלתי אפשרית. מלבד תחילתו של ירי מרגמות ורקטות, שימוש במטעני חבלה עוצמתיים ופיגועי מתאבדים, כל נסיעה על אחד מצירי הרוחב הפכה לרולטה רוסית שהסתיימה לא פעם ברצח אכזרי. האירוע הזכור ביותר הוא רצח טלי חטואל וארבע בנותיה. גם הנוכחות בציר פילדלפי, שנועדה לפקח על הגישה לרצועה מכיוון מצרים, הפכה לקשה מנשוא, כפי שהודה המפכ"ל חפץ: "טיפול שלנו בתשתית הטרור כרוך בהפרת הסכמי אוסלו". במילים אחרות, האוטונומיה שהעניקה ישראל לפלסטינים הולידה מדינת טרור שאי אפשר היה לעוצרה בלי לפגוע בה ובהסכמים.
ההתנתקות שהוביל אריאל שרון ב-2005 סימלה את סוף דרכה של מדינת ישראל ברצועת עזה. היא הייתה מהלך משלים, כמעט בלתי נמנע, למציאות הביטחונית הקשה שנוצרה בעקבות הסכמי אוסלו. הקושי לסבול את המציאות הביטחונית שקדמה להסכמים הוביל את ממשלת רבין, בקוצר ראייה מופלג, ליצור מציאות קשה הרבה יותר. הקושי של ישראל לסבול את המציאות הביטחונית בשנים שאחרי הסכמי אוסלו, הובילו שוב את הנהגתה ליצור מציאות ביטחונית גרועה עוד יותר.
אם ביהודה ושומרון הצליחה מדינת ישראל, במבצע חומת מגן, לסובב מעט את גלגל ההיסטוריה ולחלץ את עצמה באופן חלקי מקונספציית אוסלו, הרי שבעזה ניסתה מדינת ישראל לדחות עוד ועוד את המתחייב: השתלטות ביטחונית מחודשת על השטח. 19 מבצעים ומלחמות התרחשו בין 2003 ועד למלחמה הנוכחית, כשבכל פעם ספגה ישראל נזקים בנפש, נזקים כלכליים, נזקים מדיניים חסרי תקדים והתפרצויות אנטישמיות ברחבי העולם. ועדיין, כל המלחמות הללו לא מנעו מרצועת עזה להפוך למבצר הטרור הגדול בעולם.
יובל בלומברגדורות של ילדים בדרום הארץ גדלו בצל מציאות מטורפת שכללה ירי רקטות ופצצות מרגמה, ניסיונות חדירה, שיגור בלוני תבערה וניסיונות חוזרים ונשנים להסתער על הגדר. אבל ההנהגה הישראלית - הפוליטית, הצבאית והמשפטית - בראה לעצמה עולם מושגים דמיוני. עולם שבו העברות כספים, חלוקת רישיונות עבודה, מכות צבאיות מדודות ופסקי דין מופרכים המתייחסים להתקפות על הגדר כ"הפרות סדר", מכניסים רציונליזציה בחזון ההשמדה של חמאס, "מתרבתים" אותו לכאורה, ומבנים אותו בדמיונה כמשהו שניתן לניהול. סיכום הקונספציה והחלומות ניתן בשתי המילים שהפכו למושמצות ביותר כיום: חמאס מורתע.
כיום, שאיפתה הגדולה ביותר של ישראל היא לחזור לעזה המפורזת, כלומר לאותה נקודה שממנה יצאה למסע המופקר של הסכמי אוסלו. מאות מיליארדי שקלים, אלפי הרוגים ונזקים מדיניים כבדים נצברו בניסיון נואש וכמעט דמיוני לחזור לנקודה שבספטמבר 1993 נראתה להנהגה הישראלית כבלתי אפשרית, וכיום נראית לנו כחלום ביטחוני ורוד.
- יובל בלומברג הוא מחבר הספר "מלכודת אוסלו" שראה אור בהוצאת סלע מאיר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
