"תפסו אותי בידיים ואמרו לי, בואי. הבנתי שאם אני לא עושה מה שאומרים לי, הם יהרגו אותי". עדי אפרת מבארי נתפסה על ידי מחבלים שפלשו לביתה בקיבוץ ביום שבת. הסיפור שהיא מספרת על אותם רגעים הוא נוראי, ולמרבה הזוועה הוא אחד מיני רבים. בזק"א אמרו כי הוציאו מהקיבוץ לא פחות מ-108 גופות. "מצאנו נשק רב בכל עבר, רימונים ו-RPG", אמרו. בלעדי: האזינו לעדות של עדי אפרת על הזוועות.
סיפורה של עדי אפרת מבארי
"הסיפור שלי הוא קשה, אני כל הזמן נזכרת בעוד ועוד פרטים", היא אומרת. בבוקר הנוראי ההוא ילדיה ובעלה שהו במקום אחר, והיא הייתה בממ"ד לבדה - כשפרצו מחבלים לביתה. "אני שומעת שמנסים להיכנס אליי הביתה, אני מודיעה בוואטסאפ המשפחתי שהם מתחילים להיכנס אליי ותוך דקה אני שומעת אותם בפנים. אני שומעת את הקולות שלהם צוחקים ואני מנסה לחשוב מה אני עושה אם הם נכנסים לי לממ"ד - לא ידעתי שצריך להחזיק את הידית למעלה. וזהו, תוך שנייה הם אצלי, מסתכלים עליי".
המפגש הראשון היה מפחיד, אך לא אלים. "הם היו שניים. אחד דיבר באנגלית והשני בערבית. אני מדברת קצת ערבית. הם אומרים לי 'אל תדאגי, אנחנו לא נפגע בך', ואז אני מתחננת שישאירו אותי, והם אומרים לי, בואי בואי, וכולי רק עם חלוק ופיג'מה. ואז הם אומרים לי, 'בואי איתנו, אל תדאגי אנחנו רק רוצים מכונית, יש לך מכונית?' אני אומרת להם שאין לי מכונית, מסבירה להם שזה קיבוץ ושלקיבוץ יש הרבה מכוניות, 'מאה מכוניות' אני אומרת להם - 'אני צריכה לקחת אתכם לארון המפתחות של המכוניות'. אני מסבירה להם שאני צריכה להתלבש, הם נותנים לי להתלבש ולנעול נעליים, מסתכלים מדי פעם שאני לא מוציאה נשק, ואז הם מרשים לי לקחת את התיק שלי ומוציאים אותי החוצה ואנחנו פשוט הולכים ברחבי הקיבוץ.
"הם מדברים איתי, שואלים: 'יש לך ילדים, יש לך בעל'. אנחנו מגיעים לכביש הראשי, אני רואה חייל מרחוק, הם אומרים לי 'זה שלנו', ואז החייל צועק לי בעברית 'בואי בואי', ואני מראה לו שאני לא יכולה, שיש לידי חמושים ואחד מהם מחזיק לי ביד, ואז התחיל ירי לכיווננו ותופסים אותי ביד והם ממש מתחילים לרוץ, הם לא מנסים להתמודד, הם תופסים אותי איתם ואני מנסה לשכנע אותם שזה לא הכיוון - כי הם רצים איתי מערבה ומבחינתי זה לא טוב, ואני צועקת להם 'לאן אתם לוקחים אותי', והם לא עונים לי, הם מדברים עם החבר'ה שלהם בקשב הם צועקים ומבולבלים, הם לא יודעים לאן לרוץ".
לאחר רגעי בלבול השניים לקחו אותה לבית של קשישה מהקיבוץ, שבו שהתה גם אישה פיליפינית שטיפלה בה - ומחבלים נוספים. "שם נמצאים אנשים הרבה יותר מאורגנים וקשוחים, הם לא מסכימים לדבר, יש להם כללים, הם לבושים כמו חיילים במדים והם חמושים יותר כבד. מיד אוזקים אותי מאחור ממש חזק ומושיבים אותי, מתחילים לנסות לכסות לי את הרגליים כי אני לא לבושה טוב. עובר כמה זמן והם כל הזמן מנסים להשתיק את הקשישה, כי היא לא מבינה מה קורה והיא שואלת שאלות ולא זוכרת שמשתיקים אותה. ואז אני שומעת ילד צורח, 'אבא אבא', ומגיע מישהו עם ילד בן שנתיים, הוא אוחז אותו ביד, הוא תלוי באוויר, והוא פשוט זורק אותו לידנו. והילד צורח, מבקש את אבא שלו, והוא מנסה לברוח והם לא מרשים לו. הפיליפינית, שגם היא אזוקה מלפנים, מנסה להחזיק אותו והוא בורח ממנה צועק, 'אבא, אבא', ואני מנסה לשאול מי זה אבא, אני מנסה להסיח את דעתו כי אני מפחדת שאם הוא יברח, יירו בו. הילד מתחיל לדבר איתי ולהסביר מי זה אבא שלו".
והאימה לא נגמרת. "מגיע עוד ילד בן 8-7 עם האמא שלו, אותם אני מזהה, והיא כולה עם פצעי ירי וכל החולצה שלה ספוגה בדם והיא רועדת והיא בקושי הולכת, ומביאים אותה וגם כן זורקים אותה במרפסת לידי, והיא אומרת לי שירו בבעלה ושהתינוקת שלה מתה. אני שאולת איך היא יודעת, אולי היא לא מתה, והיא אומרת, 'ירו לה בראש'. ואני לא יכולה לחבק אותה, הידיים שלה אזוקות, אני מניחה עליה את הראש, אני פשוט בוכה איתה, והם משתיקים אותנו. הם הולכים לארון של הקשישה והם מביאים לאמא חולצה, שתחליף, והיא לא מצליחה, היא לא יכולה לנשום כי היא פצועה, והיא משביעה אותי: 'עדי, אני לא אשרוד, בבקשה תשמרי על הילדים שלי'. ואני אומרת לה, יהיה בסדר. והילד הגדול שואל, 'אמא, מה הם יעשו לנו', היא אומרת לו, 'הם יהרגו אותנו', ואני מנסה להגיד משהו אחר'.
"האיש שהביא אותה, בא אליי והוא אומר לי 'אני צריך אותך, אם תעשי מה שאני אומר לך יהיה בסדר. הם לא עשו מה שאמרתי להם, הם ניסו לברוח ובגלל זה יריתי בהם'. הבנתי שאם אני לא אעשה כדבריו, הוא פשוט יהרוג גם אותי. הוא לוקח אותי לכיוון הכביש ואומר לי, 'את רואה את המכונית הזאת? אני רוצה שתוציאי משם את ההרוגים שלנו. יש שם חברים שלי שמתו'. ואני הולכת לכיוון האוטו עם הידיים למעלה כי אני לא יודעת אם חיילי צה"ל רואים אותי או לא, ופתאום נשמע ירי ואז הוא רץ אליי ותופס לי ביד ובורח איתי עם עוד חברים שלו, והם כולם רצים לאותו כיוון, אומרים לי 'רוצי, רוצי. איז'רי'".
היא נלקחה לבית אחר שבו היו מחבלים נוספים. "הבית היה שרוף כולו והיו המון נשקים על הרצפה, ראיתי מטולי כתף ומשוריין בוער וגופות ליד הבית. הם רצו שאני אכנס לתוך הבית אבל הוא היה שרוף והיה לי חם, לא יכולתי להיכנס. ראיתי מחסן בכניסה לבית ונכנסתי אליו - וראיתי שם מלא אנשים שנלחמים, במחסן הקטנצ'יק. הם איפשרו לי להיכנס עמוק בפנים.
"הם יורים, ומלא ריח של אבק שריפה, ועפים עליי רסיסים, אני מגנה על הראש שלי בקלסר שמצאתי. בשלב כלשהו ראיתי במחסן חבילות של טיטולים וריפדתי את המסתור שלי. אני יושבת שם מאוד מצומצמת, וכל הזמן באים עוד מחבלים, מדי פעם כשמישהו מסתכל עליי מוזר, אני אומרת לו 'חברים שלך הביאו אותי'. לאט לאט יש פחות אנשים, הירי פחות כבד, פחות צעקות בערבית, ואז, אני לא יודעת כמה זמן עבר, אני שומעת עברית מרחוק. המחבלים נכנסו לתוך הבית, לתוך החצר האחורית, ברחו.
עדי הבינה שחיילים ישראלים עלולים לראות מהמחסן תנועה ולחשוב שמדובר במחבלים, אז קראה לעברם. "ואני צועקת 'חיילים', ואני שומעת שמישהו אומר, 'יש פה אישה יש פה ישראלית אזרחית', והירי מתחדש.
ולמרות הירי שהתחדש, חיילי צה"ל הגיעו אליה. "אני שומעת צוותים מאוד מאורגנים מגיעים, והם מתקרבים, ואני עוד פעם צועקת 'חיילים, חיילים', ואז בא אליי המפקד שלהם, שואל אותי 'מה היה פה?', אני אומרת שהיו פה הרבה מחבלים ומראה לו את הכיוון שאליו הם הלכו, הוא שולח חוליה לטהר את הבית ואז הם מנסים להתקדם איתי.
הקרב עוד לא הסתיים גם ברגעים האלה. "הם אמרו לי, 'את צמודה אלינו עכשיו, אנחנו איתך אנחנו שומרים עלייך'. אנחנו מנסים להתקדם, ירי כבד לכיווננו, כולנו משתטחים ואז הם מחליטים לא להתקדם. הם חוזרים חזרה לחצר שיש בה הרבה שיחים, וכל הזמן מצמידים מישהו אליי, פשוט מלאכים, וכל הזמן מישהו אומר לי את השם שלי ושהוא פה כדי לשמור עליי, שאני צמודה אליו, שהכול יהיה בסדר, שהם יחלצו אותי. ואני אומרת להם 'עזבו אותי, תשאירו אותי פה בשיחים, תעשו מה שאתם צריכים לעשות אל תחשבו עליי, אתם לא צריכים משקולת תפריע לכם', הם אומרים 'מה פתאום, בשביל זה הגענו, אנחנו פה, אנחנו איתך".
החיילים סביבה נלחמו וארבעה מהם נפצעו, לדבריה. "חיילים נפצעים לי מול העיניים, מביאים אותם לאמצע החצר, מטפלים, בהם חובשים, אני רואה שהם עושים חסימת עורקים. אני שומעת שהקצין פצוע ואני שומעת את הסמל אומר לחיילים שלו, 'תקשיבו, הוא פצוע אבל אנחנו עדיין צוות, אני עכשיו המפקד שלכם - מה שאני אומר לכם אתם עושים'. והם עונים לו 'אנחנו עושים'. הלחימה קשה והוא אומר 'אנחנו נשמור פה על האזרחים, אנחנו נחלץ אותם, בשביל זה נרשמנו, אנחנו ממשיכים בכל הכוח'".
והם המשיכו. "החילוץ היה תחת אש. באיזשהו שלב גם באמצע החילוץ נאלצנו לשכב על הקרקע, להסתתר מאחורי מכוניות ולהמשיך לחימה. אי אפשר היה לזוז מטר והם נלחמו בחירוף נפש, נתנו את הנשמה. כל הזמן שואלים איפה צה"ל היה, אני לא מאלה שעושים אנליזה - אבל לוחמי צה"ל לחמו בחירוף נפש, אין איך לתאר את הרגישות שלהם אליי".
הלוחמים הצליחו בסוף לחלץ את עדי ואת הפצועים מתוך הקיבוץ. "זה פשוט נס מה שקרה לי. ועד עכשיו אני לא יודעת מה עם האישה הזאת עם שני הילדים שלה".
