הלוחם שאיבד רגל בפיגוע דריסה במפגש עם חבריו לפלוגה
(צילום: דובר צה"ל)
חודשיים וחצי אחרי שנפצע בפיגוע דריסה בחברון ואיבד את רגלו, סמל שאדי איברהים מחשב מסלול מחדש. בזמן שעבר הוא הספיק להשתחרר מצה"ל ולהתחיל את הליך השיקום הארוך, שבסיומו הוא מתכוון להתגייס מחדש, הפעם למשטרה. בשבוע שעבר הוא חזר לראשונה לשטח ופגש את החברים שהיו איתו בפיגוע והצילו את חייו. צפו בפגישה המרגשת.
בבסיס צבאי ברמת הגולן, מוקף בחברים, שחזר איברהים את הפיגוע: "חזרתי מהבית אחרי שקיבלתי יום חופש לחגוג את יום ההולדת שלי, והצטרפתי לנסיעה מנהלתית ברכב סוואנה כדי לחלק אוכל למוצבים בגזרה ולהחליף כוח אחר. העמדנו את הסוואנה ליד הכביש, ועמדתי מחוץ לדלת עם הגוף כלפי פנים, אבל חשוף לכביש.
"אחרי שפרקנו את האספקה באתי לעלות לסוואנה, הייתי כבר עם רגל בתוכה, ואז פתאום הרגשתי פגיעה", תיאר. "לא שמעתי כלום, רק הרגשתי את הפגיעה ונפלתי לקרקע. ראיתי את הרכב הפוגע, אבל לא את פניו של המחבל. שמעתי יריות ואז התחילו לטפל בי. מיד הבנתי שזה פיגוע ולא תאונה".
איברהים איבד את ההכרה למשך 20 שניות, רגלו נפגעה קשה והוא החל לאבד דם. מעוצמת הפגיעה של הרכב הקטן שבו נהג המחבל במהירות גובהה, הסוואנה הגדולה הזדעזעה באוויר ואיברהים נפגע קשה גם בבטנו. במשך ארבעה ימים הוא שכב מונשם ומורדם בבית החולים. הלקח המידי של החטיבה המרחבית היה לפרוס בטונדות ליד המוצבים, שיכלו למנוע את התוצאה הקשה.
מעל הכול, איברהים חב את חייו לסמ"ר דוד ברודסקי, חברו ליחידה. עד לא מזמן עבר ברודסקי קורס חובשים קרביים, אך הודח לקראת סיומו לאחר שנכשל במבחני הסיום. לדבריו, עשה זאת כדי לצאת לקורס פיקודי. למרות שלא הוסמך רשמית, תגובתו בשטח הוכיחה שלא צריך תעודה או הסמכה חגיגית, ואפילו לא וסט ייעודי עם כל הציוד הנלווה, כדי לנקוט בזמן אמת פעולות מצילות חיים.
"פתאום הרגשתי בום וראיתי ששאדי נעלם, דרכתי את הנשק והלוחם שהיה לידי דרך גם הוא והספיק לירות במחבל", שחזר ברודסקי. "יצאתי החוצה וראיתי את שאדי מתחת לסוואנה כשהרגל שלו חצי קטועה ומדממת ללא הפסקה. ראיתי גם שיש לו פגיעות ראש ושבר בכתף. יחד עם סמל נוסף הנחתי לו חוסם עורקים כפול על הרגל, להפסקת הדימום, וטיפלתי בפגיעת הראש".
הלוחם שהיה לצדו, רב"ט נדב עטרי, שירה גם ראשון במחבל, סיפר: "ישבתי בסוואנה ולא עשיתי משהו מיוחד, חיכיתי שכולם יחזרו. שאדי עמד צמוד אליי ואז שמעתי בום ואת שאדי צועק. בשבריר שנייה יצאתי החוצה בקפיצה, צעקתי למ"מ וגררתי את שאדי למקום בטוח, כי חששתי שהמחבל ידרוס אותו שוב. המחבל הסתכל לעברי, הייתי בטוח ששאדי נהרג, אז יריתי לעברו שלושה כדורים".
ברודסקי הוסיף כי "שאדי היה בהכרה וצעק שנוריד את החסימה מהרגל. עטרי עשה בתגובה תרגולת מיוחדת כדי להרגיע את שאדי. ברגע שהאירוע קרה הבנתי ישר מה צריך לעשות, הדברים שלמדתי לא נעלמו מהראש. הייתי בטוח שבמקרה אמת אני אקפא, אבל הפתעתי את עצמי".
ברודסקי דאג שתונח במהרה כרית מתחת לראשו של איברהים, כדי לייצב את המצב שלו והטיל מי קרח על גופו כדי להאט את קצב זרימת הדם. "אסור לזלזל בלמידה של תרגולות רפואיות מצילות חיים, צריך להקנות להן את תשומת הלב הראויה. גם אם קצת משעמם, ואתה כביכול מוותר קצת, בסוף אתה לא יודע מתי יקרה מקרה כזה והידע יציל חיים של מישהו".
גם מפקד המחלקה של איברהים, סגן טלאור חורי, הגיב במהירות ובקור רוח לפיגוע: "הייתי בתוך הפילבוקס ושמעתי את הבום הגדול של הפגיעה ושתי יריות. חשבתי שיש המולה בחוץ, דרכתי את הנשק ויצאתי בזהירות מהפילבוקס, ופתחתי זווית ירי. צעקתי פעמיים בקשר 'פטיש חם, פטיש חם' (נוהל הכרזת אירוע מבצעי – י"ז), כדי לוודא שהכוחות קופצים מהר ולא חושבים שזה תרגיל.
"זרקתי לברודסקי את ערכת חסם העורקים שלי, ואז ראיתי שהמחבל עדיין זז, אז יריתי לו גם כדור בחזה ובראש", המשיך חורי וסיפר. "בהמשך התגלה עליו מכתב התאבדות לצד מברג. אחרי שנטרלנו את האיום וטיפלנו ראשונית בשאדי, חילקתי את הלוחמים לזוגות וחסמנו את הכביש. האירוע כולו לא נמשך יותר מ-25 שניות מרגע הדריסה ועד לירייה האחרונה".
במפגש עם החברים איברהים לא הפסיק לחייך. הוא הפגין חוזק וחוסן ולא נתן למגבלות להשפיע עליו ועל הסביבה. בחודשים הקרובים תותאם לו רגל מפרוטזה, אחרי שרופאי סורוקה הצליחו לכרות לו את הרגל מתחת לברך, ולא מעליה. החלטה שתסייע לו מאוד בשיקום ובעתיד.
איברהים הספיק לקבל ממיטת חוליו בבית החולים תעודת הערכה על הצטיינות שקדמה לפיגוע, ישירות מידי הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי, שהגיע לבקרו. "האירוע הזה עשה משהו לפלוגה", סיפר מפקד גדוד 9, סא"ל נתי לסרי. "הלוחמים פעלו מעולה כמצופה מהם, והאסימונים נפלו. יש לנו לקחים ומה ללמוד מהאירוע הזה, אך אם הלוחמים לא היו פועלים כפי שפעלו זה היה נגמר באופן חמור יותר".
