מדינת הלא-אחראים רעש מהומה. השב"ס לבוש מדים, תוהה איפה טעה. אולי הוא בכלל לא טעה. "עדיין לא יודעים עד כמה בריחת המחבלים היא מחדל", אמר מפקד כלא חרמון. באמת צריך לבדוק. לך תדע. מעניין יהיה לדעת. שישה אסירים ביטחוניים מסוכנים נמלטו דרך פתח שלא נחסם זה שבע שנים בזמן שהסוהרת נמנמה, מגדל התצפית לא אויש, לטלפון לא ענו, ותוכנית המבנה פורסמה קומפלט באינטרנט – זה מחדל או סתם, נגיד, יום לא מוצלח בעבודה?
לא יודעים. לא שומעים. לא רואים. ובעיקר לא לוקחים אחריות. אף פעם. לעולם. לא חשוב מה יקרה, מה יגידו, מה יראו לך, כמה ערווה תיחשף; כלל מספר 1 של הציבוריות הישראלית הנוכחית ברור כבר מזמן לכולם: אין אחריות. לא לשלוש שנים, לא לשנה, אפילו לא לשמונה חודשים – פרק הזמן שרב-גונדר קטי פרי משמשת בתפקיד וכבר הספיק לה כדי להבהיר שהיא, מצידה, לא תתפטר.
למה שתתפטר? מישהו התפטר בעקבות אסון מירון? בעקבות אסון גבעת זאב? בעקבות אובדן השליטה בערים המעורבות והמהומות הרצחניות? ושריפת הרי ירושלים? ומחדל זיוף הבדיקות בחזרה מאומן? הצחקתי. מהקצין הזוטר עד כבוד השר, כולם יודעים אז טוב מאוד למי-למי יש יותר כבוד: למי שיתייצב ראשון מול המצלמות במבט טרגי שעליו התאמן דקות ארוכות מול יועציו התקשורתיים, ויגיד: ליבנו עם המשפחות. ברגעים קשים אלה. האסון הנורא. נבדוק. נחקור. נלמד. כולנו אחראים אבל איש מאיתנו אינו נושא באחריות, ואחריות אין פירושה אשמה (תודה לך, אמיר אוחנה, אתה השראה לדורות) ואשמה אין פירושה שום לקח מעשי.
הנורמה הבסיסית בכל מקום עבודה סביר בשוק הפרטי – התפטרות או הפסקת העסקה בעקבות כישלון גורף שהסב נזק עצום – היא מדע בדיוני כשזה מגיע לעבודה בשירות הציבור בישראל
וכשאישיות ציבורית או אחראית בישראל מודיעה שהיא לוקחת על עצמה אחריות, אתם יודעים שהאות לאי-לקיחת אחריות גורפת כבר ניתן; כי אחריות לא צריכה שיודיעו שלוקחים אותה – היא צריכה שייקחו אותה, ולמקום האחד שאליו לוקחים את מי ומה שלוקחים ברצינות: הביתה. רק הביתה.
כבר שנים ארוכות שאיש בציבוריות הישראלית לא חולם לקחת אחריות וללכת איתה הביתה. עניין של היעדר בושה בסיסית מול לא-חשוב-מה. שנים שאיש לא עמד מול המצלמות ואמר את הדבר האחד שכל אדם הגון יגיד מול תוצאות הרסניות או אסוניות של מפעל שהוא עומד בראשו: נכשלתי. גם אם אנשיי כשלו, הכישלון הזה הוא על שמי, באחריותי, במשמרת שלי, ואני מציע את התפטרותי לאלתר. אני הולך ומפנה את מקומי לאדם אחר שיעשה, בתקווה, עבודה טובה יותר לרווחת הכלל.
שוב הצחקתי. צחוק מר. מאז התפטר יצחק רבין בעקבות פרשת חשבון הדולרים – סליחה, מאז הודיע גבריאלה טדיני, מנהל אתר הרכבל שהתרסק באיטליה והביא למותם של חמישה ישראלים, כי הוא אחראי וגם אשם באסון – תוכלו לספור על כף יד אחת, קטועת-אצבעות, את כמות המקרים שבהם הוצעה לנו התפטרות.
רענן שקדהנורמה הבסיסית בכל מקום עבודה סביר בשוק הפרטי – התפטרות או הפסקת העסקה בעקבות כישלון גורף שהסב נזק עצום – היא מדע בדיוני כשזה מגיע לעבודה בשירות הציבור בישראל. המקסימום שאישיות ציבורית בישראל תזמין לעצמה יהיה חשבון נפש בפריסה לתשלומים תוך ניצול תקרת האשראי הנדיבה כאן – שתמיד נדחקת לאזור השכחה בבוא המחדל הבא וזה שאחריו, והנה בא עוד גל גדול, זהירות רק לא לפרוש.
ובמקום שאין בו נורמה של נשיאה באחריות, אין אחריות. ובמקום שאין בו אחריות, משהו מקולקל. תמיד, ולתמיד.
- רענן שקד הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
