שבת בבוקר 7 באוקטובר, דביר רחמים שולח הודעה בקבוצת הוואטסאפ של החברים, מפסטיבל "נובה" שבו היה: "אני מפחד למות. שמע ישראל". זאת הייתה ההודעה האחרונה שלו. ארבעה ימים מאוחר יותר נמצאה גופתו, לאחר שנפצע מירי מחבלי חמאס ודימם למוות.
דביר רחמים מתאר לחברים מה קורה במסיבה
אבל דביר לא רק פחד ברגעים האחרונים לחייו, הוא הפגין גבורה ואומץ לא ייאמנו כשבמקום להימלט על חייו הוא נשאר מאחור וסייע לטפל בפצועים ולחלץ אותם תחת אש.
את סיפור הגבורה שלו שמעה המשפחה מחבר ילדות שלו, שראה אותו במקרה. כל פיסה ופיסה מהמידע המועט שיש בידיהם אספו בני המשפחה הכואבים במאמץ רב, ללא כל סיוע מרשויות המדינה או כוחות הביטחון שאכזבו אותם ב-7 באוקטובר, וממשיכים לאכזב אותם גם עכשיו.
"אנחנו מרגישים שקופים", אמרה בכאב חגית רחמים, אימו של דביר. "אפילו את ההודעה על הירצחו קיבלתי דרך טלפון מחברה קדישא. זה היה מזעזע וטראומתי. גם עכשיו, יותר מחודשיים אחרי, אף אחד לא פנה אלינו. המדינה הפקירה את הילדים שלנו".
"נשאר לי עוד חבר בפנים"
7 באוקטובר 6:39 בבוקר צלצל הטלפון של חגית רחמים. בני המשפחה, שמתגוררים באשדוד, כבר הספיקו לרוץ למרחב המוגן אחרי האזעקות הראשונות באותה שבת. "דביר התקשר אליי. הוא אמר לי 'אמא, אנחנו מתקפלים וחוזרים הביתה'. נרגעתי", שחזרה.
אחרי כמעט חצי שעה, ב-7:07 הוא התקשר שוב. "הוא אמר לי 'אמא, יש פה המון ירי, טילים, אזעקות. פינינו שתי פצועות ממש עם בטן פתוחה, עשיתי חוסם עורקים', וניתק. כמו שאני מכירה את הבן שלי, שלפני שנתיים השתחרר מהנדסה קרבית, היה לי ברור שהוא לא ייצא משם אם יש מישהו שצריך את עזרתו וזקוק לו".
3 צפייה בגלריה
דביר רחמים ז"ל. "היה לי ברור שהוא לא ייצא משם אם יש מישהו שצריך את עזרתו וזקוק לו"
(באדיבות המשפחה)
שעה בדיוק לאחר מכן, הטלפון של חגית שוב צלצל. "הוא אמר לי 'אמא, המצב פה ממש לא טוב'. ברקע שמעתי יריות וקולות מלחמה. 'אני רואה שני טנדרים לבנים, מלאים במחבלים חמושים, לבושים מדי צבא ויורים לכל עבר'. הוא צעק 'אמא, אמא!' וניתק את הטלפון. מאותו רגע פשוט היינו כאן באטרף, התקשרנו אליו והוא לא ענה".
את מה שקרה בשטח הם יודעים מעדותו של סהר אמסלם, חבר ילדות של דביר, שהיה גם הוא במסיבה ליד קיבוץ רעים. זאת העדות היחידה שהצליחו בני המשפחה להשיג אודות מה שעבר על יקירם באותן שעות נוראיות.
"הפעם הראשונה שגיליתי שהוא במסיבה הייתה עם אור ראשון. אנחנו חברים טובים אבל לא ידעתי שהוא יצא אליה, זאת הייתה הפתעה לראות אחד את השני", סיפר אמסלם. "כשהתחילה התופת והתחלנו להתפנות לרכבים ולעלות לכביש ראיתי את דביר איתי בפקק. כמה דקות אחרי כבר התחילו יריות ובלגנים, ברחנו מהרכבים וכל אחד רץ והסתתר".
"אמרתי לו 'בוא תעלה אליי לרכב ונעוף מפה'. הוא ענה: 'אני לא יכול, נשאר לי עוד חבר בפנים'"
אחרי שעתיים במחבוא, אמסלם החליט לחזור אל הרכב ולברוח מהאזור. "כשחזרתי לקחת את האוטו ראיתי את דביר בשטח של המסיבה רץ עם אלונקה ומפנה חבר שלו. אמרתי לו 'בוא תעלה אליי לרכב ונעוף מפה'. הוא ענה לי 'אני לא יכול, נשאר לי עוד חבר בפנים'. שמעתי את היריות, את הפיצוצים, פחדתי להסתכל, הכל היה שם עניין של שניות. כל שנייה היא נצח".
"הוא רץ חזרה למסיבה. אומרים שהגופה נמצאה במתחם המסיבה, ואני ראיתי אותו רחוק משם, על הכביש. אז ברור שהוא חזר", סיפר אמסלם. "והכל תחת אש, רחפנים באוויר שזורקים רימונים. תוך כדי שאני נוסע עם האוטו אני רואה את הטנדרים שלהם רודפים אחרי קבוצות אנשים".
"אין פה רחמים, מוחמד!"
8:42 בבוקר, דביר שלח הודעה לוואטסאפ המשפחתי: "אם אני לא אצא מזה חי, תדעו שאני אוהב אתכם עד בלי סוף. אתם הלב שלי". אחיו, שהיה אז בטיול אחרי צבא בסרי לנקה, חשב שדביר גויס למילואים וענה לו 'אחי, אני מצטרף אליך'. בני המשפחה מבינים שצריך לעדכן את האח בכאוס שעובר עליהם.
"אחרי ההודעה בקבוצה כבר הבנו מה קורה. ניסינו לקבל עזרה מכל גורם אפשרי, אבל לא היה מענה", סיפרה חגית. "פנינו למשטרה, לחברים, לאנשים שמכירים אנשים. הקמנו חמ"ל משפחתי מורחב עם חברים ומשפחה, אבל לא הצלחנו ליצור איתו קשר".
שמונה דקות מאוחר יותר, דביר שלח הודעה לאבא שלו: "אבא, אני מתפלל לאלוהים, הצבא שלנו ינצח". הקשר עם בני המשפחה נותק בשלב הזה, כשבמקביל דביר מתכתב עם חברים. "הוא הספיק לספר להם שהייתה מסיבה אש, שהוא נהנה שם ושחבל שהחמאס פוצץ את המסיבה. הוא גם דיווח להם שחמאס מכל עבר".
ב-6:58 שלח דביר הקלטה בקבוצה של החברים, שבה סיפר על אזעקות וירי טילים. החברים בהתחלה צוחקים ולא מאמינים: "רחמים, זה הכל בראש שלך כפרה". 20 דקות אחר כך, דביר שלח הקלטה נוספת שבה סיפר שעצרו את המסיבה: "יש פה ים טילים מעל הראש שלי". יותר משעה אחר כך, הוא כבר עדכן בהקלטה שיש חוליית מחבלים באזור. "אתם לא יודעים, עפים לי פיצוצים מעל הראש, ויש פה חוליית מחבלים שחדרה באזור. היה קרב יריות בינם לבין השוטרים ובין צה"ל, אין לי מושג, רק שמעתי מלא יריות". האזינו להקלטות מהמסיבה בתחילת הכתבה.
ב-8:54 דביר שלח את ההודעה האחרונה בקבוצה: "אני אוהב אתכם חברים שלי, אחים שלי. אם אני לא אצא מזה חי, תדעו שאהבתי אתכם מאוד. אני מפחד למות. שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".
פחות מחצי שעה אחר כך, אחד מחבריו של דביר התקשר אליו. בשיחה המוקלטת נשמעים היטב קולות ירי בלתי פוסקים וצעקות בערבית. בין היתר נשמעו המחבלים צועקים: "לא לירות, יש לי פה שלושה" ולאחר מכן "תיכנסו לאוטו". החבר שעל הקו קרא לדביר: "רחמים?" וזכה לתשובה מיידית של המחבל שהחזיק בטלפון הנייד של דביר: "אין פה רחמים, מוחמד".
השיחה בין המחבלים לחבר של דביר: "אין פה רחמים, מוחמד!"
"בגלל ההקלטה כולם חשבו שדביר ושני החברים שהיו איתו ברכב חטופים, אבל הייתה לי הרגשה שהם לא נחטפו", סיפרה חגית. "במשך כמה ימים ניהלנו חמ"ל, קרובי משפחה הלכו לשטח וניסו לחפש אותם, ניסינו לדבר עם כל גורם אפשרי – אבל כלום ושום דבר".
"הם היו פצועים ולא קיבלו סיוע"
חמישה ימים אחרי מתקפת חמאס, שוב צלצל הטלפון של חגית. על הקו היה נציג של חברה קדישא, ואת הדברים שאמר לה היא לא שוכחת ומשחזרת בכעס. "הכי לקוני, הכי קר. זה הוציא אותי מדעתי. 'יש פה זיהוי ודאי, זיהינו על פי DNA את הבן שלך, דביר רחמים, הלוויה בשעה 15:00'. אמרתי לו 'מי אתה בכלל שאתה מודיע לי? צריך היה להגיע אליי הביתה. לא זיהיתי את הבן שלי, הבן שלי לא מת'".
"הסתבר שמצאו אותו בשטח ירוי בכתף שמאל וברגל שמאל. הוא התחבא עם עוד כמה מתים מתחת לשיח ועץ, כמו שראיתי אותו ברגש ובמחשבה שלי במהלך כל הימים האלה – כשהוא מחכה לסיוע. הם היו פצועים ולא קיבלו סיוע בזמן. הוא איבד הרבה דם ונפטר מפצעיו".
הביקורת של חגית כלפי המדינה רבה. "לא אמרו לנו איפה מצאו אותו ולא מתי הוא מת. מאז לא פנו אלינו מהמדינה. אף אחד לא הגיע, מלבד נציג של ביטוח לאומי שהיה בשבעה, הניח טפסים, וזהו. עצם ההודעה לא הייתה צריכה להיעשות כך. גרמתי לבני הקטן ולבעלי טראומה. הם ישנו ואני צרחתי מרוב שלא ידעתי את נפשי מהבשורה המרה".
"דביר שלי היה רק בן 23, הוא היה אמור להתחיל באוקטובר לימודי פסיכולוגיה, אמר שהוא רוצה לעזור לאנשים. 'תהיה האור שאתה רוצה לראות באחרים' היה משפט שליווה אותו. הוא אמר את זה לנו, לחברים ולאחים הקטנים שלו. החיבוקים שלו היו הכי חזקים והכי חמים בעולם. הוא תמיד הרעיף אהבה. כל פעם שנכנס לחדר הוא יצר שם אור סביבו, בענווה".
"הוא היה לא רק הבן הבכור שלי, הוא היה חבר נפש. היינו מספרים אחד לשנייה הכל, הכי פתוח שיש, הכי זורם. היינו נוהגים לעשות הכל יחד כמשפחה שלמה. מאז אותו יום אנחנו שבר אחד גדול. אני מרגישה שהלב שלי נעקר", הוסיפה האם. "לקחו לי את הדבר הכי יקר לי בחיים. ילד שהלך לרקוד, לשמוח, ליהנות – ולא חזר. אני מרגישה שהמדינה הפקירה את הילדים שלנו. הצבא, כוחות הביטחון – כולם פשוט הפקירו את הילדים שלנו".
