מחבלים שפרצו את הגדר בדרום הרצועה מול קיבוץ סופה נכנסו ליישוב והצליחו לרצוח שלושה תושבים לפני שחוסלו ברובם על-ידי חברי כיתת הכוננות וכוחות צה"ל שהוזנקו למקום. במקביל התנהלו קרבות במוצב סופה, שם נהרגו 11 חיילי צה"ל, ובאנדרטת דנגור הסמוכה, שם נהרגו ארבעה לוחמים. זה סיפורם של תושבי הקיבוץ עידית תבור (60) ובן זוגה שלומי.
"בן זוגי שלומי ואני תמיד רצינו לגור בקיבוץ, אבל מפאת גילנו זה היה נראה מאוחר מדי. אני בת 60, שלומי בן 67, זה לא גיל להתקבל. ובכל זאת, כשביקרנו בעוטף בפסטיבל דרום אדום, החלטתי לגשת לדוכן הקליטה ולשאול אם יקבלו אותנו. הם ענו - 'למה לא?' .
רגעי האימה בוואטסאפ המשפחתי - עד לבשורה הטובה
"זו הייתה הגשמה מאוחרת. עברנו לקיבוץ, התקבלנו לחברות ורכשנו בית. הבית היה מוכן, החלטנו שאנחנו משפצים אותו, ובזמן הזה נשארנו לגור בבית שבו גרנו בתהליך הקליטה".
"ראינו מכוניות שרופות, גופות על הכביש, גופות ששלפו מהחלונות, האמר שרוף, אש ולהבות. צרחתי את נשמתי, זעקתי, פתאום הכל השתחרר. זה היה מחזה נוראי"
"בבוקר 7 באוקטובר החלטנו לשתות קפה בבית החדש. שלומי העיר אותי ב־5:45. הכנתי קומקום וקפה לקחת איתנו. הסתכלתי על הטלפון, והחלטתי לא לקחת אותו איתי. ראיתי את הטלפון של שלומי מונח על השולחן, גם הוא לא לקח אותו. כשנכנסתי לרכב הוא שאל, 'מה, לא הבאת טלפון?' עניתי לו: 'לא, מי יתקשר ב־6 בבוקר?'
"האזעקות התחילו. נכנסנו לממ"ד, ואחרי כמה דקות התחלנו לשמוע ירי. בקיבוץ כבר התחילו להתעדכן, אבל אנחנו היינו בלי טלפונים ולא ידענו כלום. אחרי חצי שעה של ירי מסיבי שלומי אמר שהוא לא נשאר פה, והחלטנו לברוח. נכנסנו לאוטו והגענו לשער האחורי, אבל הבנו שאנחנו לא יכולים לצאת כי היינו צריכים את הטלפונים, שנשארו בבית, כדי לפתוח אותו. בדיעבד, היום אנחנו מבינים שאם היינו פותחים את השער ועולים על כביש 232, כנראה שהיינו נרצחים.
"שמענו ברדיו שיש חדירת מחבלים לקיבוצים, גם לסופה. הבנו שאנחנו לא יכולים לברוח. ברגעים האלה אין זמן לבכות ולפחד. את פשוט עושה כל מה שאת יכולה כדי להינצל.
"נסענו לאזור המשקי של הקיבוץ, ושלומי השאיר אותי ברכב מתחת לאיזו חממה, בזמן שהוא הלך ברגל לכיוון השער הקדמי כדי לראות אם אפשר לברוח משם. בזמן שהוא הסתתר והציץ לשער, הוא ראה מכונית, בשלב זה הוא לא ידע של מי, אבל הבין שזה מישהו מהקיבוץ שכנראה חצה את השער ורצחו אותו. כיום אנחנו יודעים להגיד שזה היה אופיר ארז ז"ל שנסע לבקר את אמא שלו. בשלב הזה שלומי אמר לי, 'תקשיבי, אנחנו חייבים להסתתר'. השארנו את הרכב בקרבת מקום ועלינו על גבעה של זבל, המזבלה של הקיבוץ, והתחבאנו שם.
"במשך 11 שעות התחבאנו שם. היו שם מסמרים, ג'וקים, גלגלים, זבל. הגבעה מעט קעורה, כך שהיינו צריכים להתכופף. שמענו ירי כל הזמן, היינו בטוחים שרצחו את כל חברי הקיבוץ. בכל פעם הצצנו לכיוון אזור המגורים וראינו שם תנועה של רכבים, לא ידענו אם זה שלנו או שלהם. פחדנו לדבר, להשמיע קול, שיראו אותנו. עברו בי כל מיני מחשבות ברגעים האלה. על המשפחה, על הילדים, על איך נקלעתי למצב הזה. פחדתי שאם הם יגיעו, הם יראו את המכונית שלנו ויבינו שיש כאן מישהו. חשבתי על זה שהפצרנו בילדים להגיע אלינו לסוף שבוע כי זה החג, והם לא יכלו להגיע. מה היה קורה אם הם היו מגיעים?
"סביב שש וחצי החלטנו לרדת מהגבעה. נסענו לשער הקדמי, והיו שם המון חיילים. הם לא הסכימו בשום אופן לפתוח לנו את השער. חזרנו לשער האחורי, יצאנו מהאוטו, התחבאנו מאחורי איזו מכולה, כי פחדנו שבכל זאת אולי יגיעו מחבלים, ובאיזשהו שלב מישהו פתח את השער. נכנסנו לרכב במהירות ונסענו דרך ניר יצחק לכביש 232.
"ראינו מכוניות שרופות, גופות על הכביש, גופות ששלפו מהחלונות, האמר שרוף, אש ולהבות. צרחתי את נשמתי, זעקתי, פתאום הכל השתחרר. זה היה מחזה נוראי. הגענו עד צומת מעון, שם ראינו חיילים. הם לא הבינו מה אנחנו עושים על הכביש ואמרו שיש מארב של מחבלים לאורך כל הדרך. הם אמרו לנו לנסוע דרך כביש שש, ולקחת בחשבון שאנחנו יכולים להיתקל במחבלים בדרך. ההרגשה הייתה נוראית.
"בשעה עשר וחצי בלילה הגענו לבית של הבת שלי בראשון לציון. צלצלתי באינטרקום בבכי ואמרתי לבת שלי 'זאת אמא'. היום אנחנו יודעים להגיד שבאיזשהו שלב חברים מהקיבוץ נכנסו לבית שלנו, ואמרו לילדים שהטלפונים שלנו בבית, אבל האוטו לא נמצא. אף אחד לא ידע איפה אנחנו, אולי נחטפנו, אולי נרצחנו על הכביש. הילדים היו בהתמוטטות, בחוסר אונים. אמא שלי כבר הספידה אותי ואמרה לאחים שלי שאין להם אחות יותר. הם היו עדים לכל מה שהראו בטלוויזיה, וזה היה ברור להם שאנחנו לא בחיים יותר.
"אני בפוסט-טראומה, בעצבות נוראית כל הזמן. כל הזמן במחשבות של אם ואם ואם - אם היינו לוקחים את הטלפונים, אם היינו בוחרים לנסוע לשער הקדמי, מה היה קורה אם הילדים שלנו היו מגיעים בסופ"ש הזה. זה תוקף כל הזמן, ואני לא רואה גם את האור בקצה המנהרה. אני לא מרגישה שזה הולך ויוצא ממני, אלא נטמע יותר ויותר, חלק מאיתנו שלא עוזב. כל כך הרבה משפחות נפגעו, משפחות מכל הארץ, איך נתאושש מזה? איך מתאוששים מכזה דבר?".
פורסם לראשונה: 08:42, 06.10.24
