2 צפייה בגלריה
ניפגש בזום. חברי הוועדה קרן לייבוביץ', רותם ישראל, אבי נמני ואבי מויאל
(צילום: עמית שאבי, עוז מועלם, intime sports, באדיבות הקריה האקדמית אונו)
כמי שכותב ללא הפסק על היעדר תרבות ספורט בישראל, אני יודע היטב עד כמה הספורט בישראל מוכה תדמיתית. הכותרת של המכלול היא: זה בסך הכול ספורט, למי אכפת. רובכם לא יציב את הספורט בשורה אחת עם כלכלה, אמנות או תרבות. ספורט בעולם הוא אחד המפלטים הנפלאים ביותר, כפי שנוכחנו לראות במהלך הקורונה, מקור לגאווה ולנחמה, משהו שאפשר להתאחד סביבו ולחוות בו מגוון רגשות קיצוני, אבל בישראל הוא תחום שולי. לא רציני. אני נלחם בזה כל הזמן, מנסה לשכנע אנשים שישראל היא זו שלא בסדר ולא שאר העולם. אבל אז מגיעים מקרי קיצון שבגינם גם לי מתחשק לוותר.
מבלי להגזים, קשה לזכור אירוע שערורייתי יותר בספורט הישראלי בשנים האחרונות מאשר ההחלטה שהתקבלה השבוע ולפיה לא יחולק השנה פרס ישראל בספורט. במקום לחגוג את חזרתו של הפרס בתחום אחרי כמה שנים מחוץ לרשימה, כל פרט ופרט בהשתלשלות העניינים היה מביש והוביל לביטולו.
זה מתחיל באשם הראשי, משרד החינוך. ניכר שאחד הדברים האחרונים שעניין את מקבלי ההחלטות שם היה מינוי ועדה לפרס ישראל בספורט. בשנים קודמות הן הורכבו מאנשים כמו יעל ארד, טל ברודי, מנכ"ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג, אסתר רוט-שחמורוב וד"ר גלעד ויינגרטן. הפעם, ויסלחו לי חלק מהחברים המתאימים, זו הייתה ועדה לא ראויה.
נוכחות של אנשי תקשורת? מצוין. אבל כאלה עם ניסיון. גם מירי נבו הייתה חברה באחת מהן בעבר. אני לא מכיר אישית את רותם ישראל, ומכבד אותה, אבל מי שבחר השנה מגישת טלוויזיה בת 35 שעובדת בתחום בערך עשור – עשה עוול לוועדה, לטקס ולרותם בעצמה. כנראה שהמחליט חיפש שם "לצעירים" שמכירים אותה מנינג'ה. גם דמותו מעוררת המחלוקת של אבי נימני לא בהכרח מתאימה ליו"ר ועדה – אדם שצריך להיות ממלכתי ולא מזוהה רק עם ענף אחד.
החלק השני והגרוע יותר הוא התנהלות הוועדה. לפי הדיווחים היא התכנסה לשתי שיחות קצרות בלבד. בזום. נמני לא היה מוכן להתפשר על אף מועמד פרט לאריק זאבי, ובמקום לנסות למצוא פתרון סגרו את המצלמה. איך אפשר לנתח לעומק את ההצעות שהגיעו בצורה כזו?
ויש את החלק השלישי: בחירת האינסטגרם של הוועדה. שלושת המועמדים הסופיים היו בעלי זכויות, אבל פרט לענת דרייגור, אשת ספורט ראויה מאין כמוה, ישנה הרגשה של ראייה קצרת טווח ורדידות. לא סתם דיווח כאן נדב צנציפר שאריק זאבי ולי קורזיץ היו שני השמות החזקים "כנגזרת של בחירת הציבור". התבלבלתם - זו לא תחרות לייקים.
בוועדות פרס ישראל יושב צוות מומחים ומחליט מי הכי ראוי, לא מי הכי פופולרי. זאבי ולי קורזיץ פרשו לא מזמן, והשאלה על החותם שהשאירו על הקהל הרחב ביחס לשמות ותיקים לא יכולה להיענות בישיבת זום קצרה. לשניהם הישגים מדהימים, אבל שניהם גם מהווים בחירות יח"צ. זו לא שלישייה שהגיעה משום מקום, אבל קשה לי להבין את המסלול. האם נעשתה בחינה מעמיקה של ההצעות? כבר שמעתי מי שתמה איך ספורטאים איקוניים, חלק מהמורשת הישראלית, לא הגיעו לקו הסיום.
יאיר קטןצילום: ריטה שרמןפרס ישראל הוא אחד הרגעים המכובדים היחידים של הספורט בארץ, וחוזר כמו כוכב שביט נדיר רק פעם בכמה שנים. הוא מיועד למי שהפכו את ישראל למקום טוב ושמח יותר בזכות ההשקעה והכישרון שלהם, וראויים לעמוד שם ליד הפרופסורים, הזמר או המלחינה שכולם אוהבים, הזוכים על מפעל חייהם. הספורט, בשורה אחת עם כולם, שווה להם, יפה בדיוק כמותם. פרס ישראל מוענק ל... ואז מחיאות כפיים. כל מי שצופה בטלוויזיה מבין לרגע את ההשפעה ההמשכית שיש לאיש ספורט בעל שיעור קומה, שזהה למובילים בכל תחום אחר, לא נחות בשום צורה ואולי אפילו מתעלה באופנים מסוימים.
ואז הספורט הישראלי התנקש גם בפינת החמד הזו. בחוסר מקצועיות, זלזול ואי הבנה של חשיבות הרגע. אני מתבייש? זו לשון המעטה. הבעיה כנראה היא בי, כי אני עוד מופתע מזה.
- יאיר קטן הוא ראש דסק עולם בספורט "ידיעות אחרונות" ו-ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
