אני עוסק בעיתונות כבר 20 שנה ובכל יום לומד דברים חדשים בתחום. לאחרונה אני מתמודד עם איומים על חיי, האחרון שבהם לפני כיומיים, כשקיבלתי הודעות ושיחות מאלמונים שניסו לסחוט אותי. הם דרשו שאפרסם נתונים מסוימים, וכשסירבתי, כתבו לי: "חסן שעלאן, אתה אדם נתעב וכלב, וברגע שנראה אותך - נוריד אותך. זו הבטחה". הם הוסיפו ואיימו בטון חריף: "אתה לא תישאר חי הרבה זמן. מקומך בקבר, אתה היעד שלנו".
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• אין קוסמים בשב"כ
• המחאה שהצילה את בנימין נתניהו
• מפלצת הפשיעה צמחה מתוך כוונה טובה
• המאבק על הספרות העברית לא מנותק מהפוליטיקה
אפשר לקרוא לזה פרוטקשן תקשורתי. זו התפתחות מסוכנת הנושאת עימה מסר ובו איום מפורש ברצח, בדיוק כפי שהם סוחטים בעלי עסקים ודורשים מהם דמי חסות. האיומים האלה מעמידים אותי בפני אתגרים גדולים. אשתי מונה חוששת לחיי ולחייה והילדים שלי בוכים מפחד. מרים, הבת הבכורה, אומרת לי, "למה מאיימים עליך? אתה כותב על המציאות. אני חוששת לחייך ואני רוצה שתישאר איתנו". בני נוח בן ה-6, על הרצף האוטיסטי, איבד את הדיבור לאחר הנחת מטען וירי לעבר הבית שלנו.
האיומים הבלתי פוסקים הפכו את החיים שלי ללא נורמלים. כשאני יוצא מהבית אני נאלץ לבדוק את המכונית והשטח סביבה, וכשאני עושה את דרכי חזרה הביתה אני מבקש מאשתי לבדוק היטב מה קורה במצלמות האבטחה. כשאני מחוץ לבית, הילדים שלי מתקשרים ואומרים לי, "אבא, בוא הביתה, אנחנו רוצים אותך איתנו". הגענו לנקודה שבה לעיתים ילדיי נאלצים להיעדר מבתי הספר בגלל האיומים ומהפחד על חייהם.
לפעמים המשפחה מבקשת ממני לעזוב את הארץ ולעבור לגור במדינה אחרת. לצערי, גם אני איבדתי את האמון במשטרה. השבוע אפילו החלטתי לא להגיש תלונה על האיומים האחרונים כי אני יודע מה תהיה התוצאה. התיק הזה ייסגר כמו כל התלונות האחרות שהגשתי בעבר. ההתנערות של המשטרה גורמת לי להרגיש מושפל.
עד כמה שזה נשמע אבסורדי, אם הייתה לי אפשרות להתלונן למשטרה הפלסטינית ‑ לא הייתי מהסס. יש לי שם חברים עיתונאים שקיבלו איומים והותקפו והמשטרה הפלסטינית טיפלה בהם כמו שצריך. אני חי עם האיומים האלה לבד ומרגיש שהכתובת על הקיר. אני חשוף לסכנה בכל רגע, ודואג מהיום שבו אצא מהבית ולא אחזור למשפחתי.
אני מקריב את זמני למען אחרים, נותן במה גדולה למשפחות השכולות לדבר בחופש מוחלט ודואג שכולם יזכו לקרוא את הסיפורים עליהם, ובתמורה אני מתמודד עם קשיים וסכנה אמיתית לחיי. סיפורים רבים מגיעים אליי ואני בוחר שלא לפרסם אותם, כי זה עלול להגביר את הסיכון לחיי ולחיי אחרים. האיומים הם מסר גם לכל העמיתים שלי למקצוע. העבריינים פשוט בחרו לאיים עליי בגלל הפעילות שלי בשטח.
אני פונה באופן אישי לכל מי שמכיר אותי: אם יקרה לי משהו רע ויחטפו את נשמתי, אנא שמרו על משפחתי. דמעות מציפות את עיניי שעה שאני מחבק את אשתי והילדים. כל מה שאני רוצה זה להיות איתם יחד ולנצל כל דקה במחיצתם, לאחוז כל אחד מהם בחוזקה לפני שהפושעים יבצעו את מזימתם.
- חסן שעלאן הוא כתב ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
