הדיווחים שמגיעים מהתקשורת האמריקנית בדבר הספקות של הממשל לגבי כדאיות המבצע הקרקעי ברצועת עזה, לצד הקולות שנשמעים בישראל נגד פעולה מסוג זה, מבהירים עד כמה האפשרויות שעומדות בפני הממשלה וצה"ל נעות בין הגרוע לגרוע עוד יותר. אין אופציות טובות. הפצצות מהאוויר לא יביאו להפלת שלטון חמאס או להשמדת הזרוע הצבאית שלו. ההרתעה הישראלית תינזק באופן דרמטי ואף תושב שפוי של עוטף עזה או גבול הצפון לא יחזור לביתו אם יוכל למצוא או לממן חלופה. מנגד, פעולה קרקעית אולי תוביל להפלת שלטון חמאס ולפגיעה ביכולתו הצבאית, אבל תגבה מחיר יקר בחיי חיילי צה"ל ובמקביל תותיר את ישראל בפני שוקת שבורה באשר ליום שאחרי. כלומר, מי יכול ומי ירצה לנהל את ענייני עזה.
גם בסוגייה זו כל החלופות גרועות. על אפשרות אחת נראה שיש קונצנזוס שלילי - החזרת שלטון הרשות הפלסטינית לעזה. הרוב הגדול של המומחים לסוגיה הפלסטינית מסכימים שהרשות והעומד בראשה חלשים מדי. אבו מאזן כבר בן 88 ולא מצליח לשלוט אפילו בגדה. בפעם האחרונה שהרשות שלטה ברצועה חמאס השתלט על השטח בשלושה ימים. ובנוסף, הרשות מסיתה נגד ישראל, משלמת משכורות למחבלים ולקחה בעבר חלק במסע הטרור הגדול באינתיפאדה השנייה.
כל הנימוקים הללו נכונים עובדתית, ועדיין מומחים אלה מתעלמים מכך שמדובר באופציה הגרועה פחות. המשך שלטון חמאס ברצועה אסוני כפי שהבנו בטבח 7 באוקטובר. כיבוש ישראלי נשמע כמו סיוט מתמשך שגם אותו חווינו והוביל לשתי אינתיפאדות וקורבנות רבים. נוסחאות מסוג "חסות ערבית", שלטון חמולות וכו' נשמעות קוסמות אך הן לא ריאליות.
קיצור תולדות המלכוד המדיני
בינואר 2005 ניצח אבו מאזן בבחירות לנשיאות הרשות וכחצי שנה לאחר מכן ביצע הליכוד את ההתנתקות החד-צדדית מעזה. התפיסה של הממשלה שהחליטה על המהלך הייתה שאבו מאזן חלש מדי. "אפרוח בלי נוצות", כינה אותו ראש הממשלה דאז אריאל שרון. בינואר 2006 ניצח חמאס בבחירות לפרלמנט הפלסטיני, בעיקר בזכות הנסיגה החד-צדדית שהתפרשה ככניעה לטרור. שנה וחצי לאחר מכן, ביוני 2007, השתלט חמאס על הרצועה אגב רצח 160 אנשי פתח והרשות וסילוק כל נוכחות ביטחונית שלה משם.
ההפיכה הזו הביאה לשינוי בתפיסה של הרשות הפלסטינית בגדה. ההחלטה נפלה: אבו מאזן, בשיתוף פעולה הדוק עם ישראל, ירדן, ארה"ב ומצרים, הכריז מלחמה על הקבוצות החמושות ביהודה ושומרון, כולל אלה של הפתח. המנגנונים עברו רפורמה מקיפה, הכאוס והחמושים נעלמו מהרחובות במה שנראה כמו נס, ולפתע היה אפילו חוק וסדר. ממשלת אהוד אולמרט ניהלה מו"מ לשלום והעניקה סיוע ביטחוני שאפשר לרשות לבסס את אחיזתה ושליטתה בשטח. מספר פיגועי הטרור צנח באותן שנים.
ב-2009 נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה והגישה השתנתה דרמטית: הרשות הפלסטינית נתפסה כבעיה הגדולה ביותר. נתניהו יישם מדיניות של חיזוק חמאס והחלשת אבו מאזן. ואכן, הרשות נחלשה וכך גם אחיזתה בשטח. לאורך השנים החמושים חזרו לרחובות, בעיקר בצפון הגדה, ומספר הפיגועים זינק.
נתניהו לא רוצה, ולא יכול פוליטית
לא מופרך שגם אם השליטה בעזה תועבר לרשות, זו תצליח להחזיק בה חודשים ספורים בלבד עד שחמאס ישתלט עליה שוב. אבל יש גם אפשרות אחרת: ביסוס מנגנוני הביטחון של הרשות ברצועה, בעידוד ממשלת ישראל, ארה"ב ומדינות ערב. הרשות וישראל ייאלצו לנקוט פעולות צבאיות אלימות כדי למנוע מחמאס מלהתחזק שוב, וזה יעלה בדם. אך כאן כבר מגיעים לדבר על הסוגייה הנוכחת-נפקדת: הסוגייה המדינית.
לאחרונה שאלו נציגי הממשל האמריקני את אבו מאזן על האפשרות שאנשיו ישובו לשלוט ברצועת עזה. הוא לא פסל את האפשרות על הסף, אבל הדגיש: "אני לא אחזור על גבי טנק ישראלי". הוא ציין שאם הדבר ייעשה כחלק ממהלך מדיני נרחב יותר, יש על מה לדבר. הוא רק הבהיר שעל ישראל יהיה להצהיר שהגדה ועזה הן חלק ממדינה פלסטינית עתידית כדי לקדם את המהלך הזה.
כאן ענו לו בני שיחו האמריקניים - זה לא יקרה. נתניהו לא רוצה ואינו יכול פוליטית לבצע מהלך שכזה. מדובר מן הסתם בבעיה מעגלית: מדיניות זו היא שהובילה לביסוס שלטון חמאס בעזה. נתניהו אינו מעוניין בפתרון מדיני מול הפלסטינים.
צריך לומר שוב: החלופה של הרשות הפלסטינית בעזה אינה באמת ריאלית בשלב זה. הרשות תזדקק לתהליך שיקום, שינוי, אימון וביעור השחיתות כדי לאפשר לה לחזור לעזה. ספק אם אבו מאזן יכול להוביל מהלך שכזה, מאחר שהוא עצמו חלק מהבעיה. ועדיין, האיום הגדול ביותר על חמאס אינו צה"ל, אלא הרשות והפתח. אם - חלילה וחס מבחינת חמאס - יפרוץ כאן תהליך שלום, מדובר בנשק יום הדין נגד הארגון. התקווה לשלום היא הפצצה הגרעינית נגדו.
הרשות הפלסטינית יודעת היטב מהי מהות חמאס וכיצד יש לטפל בו. אלה הלקחים שלמדה ב-2007. אך עדיין תלויות באוויר השאלות לגביי היכולת שלה לחזור לעזה, וחשוב מכך - אם נתניהו בכלל רוצה במהלך, שמשמעותו חידוש התהליך המדיני. חזרת הרשות היא איום גדול גם על ממשלת נתניהו.