באמצע שנות ה-80 שוגר מכתב יוצא דופן מישראל למוסקבה. השולח היה הפסיכולוג זאב אבני והנמען היה מנהיג ברית המועצות דאז מיכאיל גורבצ'וב. אבני, איש שירות החוץ לשעבר שבשנות ה-50 העביר מידע סודי לסובייטים והיה הישראלי הראשון שהורשע בריגול נגד המדינה, דרש מגורבצ'וב לקבל שכר בדיעבד עבור עבודת הביון שביצע ללא תמורה שלושה עשורים קודם לכן, ושעליה שילם בשבע שנות מאסר בישראל.
תשובה לפנייתו הוא לא קיבל – ומן הסתם גם לא תשלום – אבל היה עוד פרט מעורר השתוממות באנקדוטה המוזרה הזאת: מי שסייע בניסוח המכתב לגורבצ'וב היה יהודה פראג, לשעבר איש מוסד, ניצב במשטרה, בכיר באגף החקירות במטה הארצי, ומי שבשנות ה-50 היה זה ששבר את אבני וגרם לו לפרט את מניעיו האידיאולוגיים בפרשת הריגול.
מערכת היחסים הקרובה שהתפתחה לאורך השנים בין אבני לבין פראג חרגה ממה שניתן לצפות מקשר בין מרגל לבין החוקר שלו. השניים הפכו לחברים טובים, כולל מעורבות של בני משפחותיהם הקרובים. לימים כלל ספרו האוטוביוגרפי של אבני, "פרשת פיגמליון" (השם שהוענק למבצע הריגול שלו), פרק שנכתב על ידי פראג עצמו, שקבע: "המרגל הזה עד הסוף היה אדם של כבוד". אבני החזיר לו בהקדשה קצרה: "ליהודה ולשילה - בחיבה רבה".
באופן רשמי אבני לא היה הישראלי הראשון שנתפס בריגול נגד המדינה. קדם לו אלכסנדר ישראל, קצין צה"ל שהעביר מידע למצרים, נתפס באירופה ומת בטיסה לארץ בנסיבות שעד היום לא נחשפו (גופתו הושלכה לים). אבל אבני היה הראשון שהודה, נשפט, הורשע וריצה עונש, ובכך פתח רשימה שמאז התארכה והלכה, וכוללת בין השאר את אלכסנדר יולין, קורט סיטה, שבתאי קלמנוביץ', מרקוס קלינגברג, גונן שגב ואחרים.
שני גיבורי הפרשה – המרגל והחוקר שלו - כבר אינם בין החיים. אולם באמצעות ילדיהם מיכאל אבני ודיויד פראג, ומקורבים למשפחת אבני, ניתן לשרטט לא רק את סיפור החברות ביניהם, אלא גם את הרקע שלו - ראשית ימי המדינה, המלחמה הקרה וקרבות הביון שעל פי רוב נשארים בצללים.
האאוטסיידר שרצה להיות מרגל
זאב אבני נולד ב-1921 בריגה, לטביה, למשפחה יהודית קומוניסטית שמחקה את זהותה הדתית והלאומית. כשהיה בן 21, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה ובעודו שוהה בשווייץ הניטרלית, הוא הכיר את קארל ויברל, קולונל צ'כי שהיה חלק משירות המודיעין של הצבא האדום, וזה טיפח אותו כסוכן רדום ברשת הריגול שלו.
כעבור כמה שנים נישא אבני לאדית, והשניים עלו לישראל ב-1948 וגרו בקיבוץ הזורע, שם נולדה בתם. לאחר שהיחסים ביניהם עלו על שרטון והם התגרשו, עזב את אבני את הקיבוץ, חזר לשוויץ והצטרף לשירות החוץ הישראלי. בשנת 1952 הוא נישא בשנית ועבר לשרת כדיפלומט בבלגיה. שם החלה באופן מעשי הפעלתו כסוכן סובייטי, חפרפרת בשירות החוץ הישראלי.
דיויד פראג, בנו של החוקר יהודה, למד לימים מאביו על הרקע שהוביל את אבני לרגל. "אבא שלי סיפר שאבני גדל כאאוטסיידר, ילד יהודי שלא התחבר לשום מקום, וכדי להרגיש משמעותי התגייס ונהיה מרגל", סיפר פראג השבוע ל-ynet. "כולנו רוצים להיות מישהו או משהו על הפלנטה. הוא ניסה להתקבל ל-CIA ולעוד ארגוני ביון, עד שבסוף הצליח עם הסובייטים. הוא פשוט היה עבורם במקום הנכון ובזמן הנכון".
בין השאר העביר אבני לשירותי הביון של ברה"מ נתונים על רכישות נשק ישראליות מבלגיה, צופני סתר סודיים ופרטים על סוכנים גרמנים שפעלו בשירות ישראל במצרים. מכר שלו, שהעדיף לא להתראיין בשמו לכתבה, טוען ש"הוא אהב את הסיפור הג'יימס בונדי והתאימה לו ההירואיות של הריגול. הוא לא קיבל כסף. זו הייתה האידיאולוגיה הקומוניסטית שלתוכה גדל ושישבה על הצרכים הנפשיים שלו. הרבה שנים הוא לא התעמת עם העובדה שאף שראה את עצמו אידיאליסט, הוא עדיין בגד בעם ובמדינה שלו".
להודות בעובדות, להסתיר את המניע
חשיפתו של אבני כמרגל הגיעה ב-1956. המוסד היה מעוניין להיעזר בו, בקשריו באירופה ובשליטה שלו בשפות, אך במקביל רמז סוכן כפול שהפעיל הארגון שיש גורם ישראלי באירופה המתפקד כחפרפרת. לראש המוסד דאז, איסר הראל, הייתה תחושת בטן שמדובר באבני אף שלא הייתה לו כל הוכחה לכך. הוא הזמין את אבני לפגישה בארץ והטיח בו שהוא יודע שהוא מרגל.
בספר "פרשת פיגמליון" שיצא לאור ב-1993, כתב אבני: "אפילו כיום, כ-30 שנה לאחר המקרה, אינני מסוגל להבין כיצד, למרות שחשתי הרגשת אי נוחות ואסון מתקרב, יצאתי לנסיעה לתל אביב בלא להכין שום אמצעי לשעת חירום".
בתחילה אבני הכחיש, אך בהמשך, אולי בניסיון למזער נזקים, הבין לדבריו שהוא צריך "להודות בעובדות אך להסתיר את המניע". כלומר, להניח להראל להאמין שהוא ריגל למען כסף או ככניעה לסחיטה, ולא ממניעים פרו-קומוניסטים. מקורב לאבני סיפר השבוע: "הוא בכלל לא ידע שהוא על הכוונת. זו הייתה הפתעה מוחלטת מבחינתו. אבל אולי הוא גם רצה לסיים את הסיפור והיה לו נוח שמישהו נותן לו את הסולם לרדת מהעץ".
כאן נכנס לתמונה יהודה פראג, אז סגן-ניצב במשטרה, שבדיוק עמד לצאת ללימודים אך נקרא לעמוד בראש צוות החקירה של אבני. הוא היה זה שגרם לאבני לפרט את המניעים שלו למעשה, לחשוף את הזדהותו עם ברית המועצות הקומוניסטית, ובכך לבסס כתב אישום חריף ומנומק שהקל על הרשעתו וגזירת עונש חמור.
"אבא שלי ניהל איתו שיחות אידיאולוגיות ארוכות מאוד על קומוניזם", מספר הבן דיויד פראג. "הם דיברו בכל מיני מקומות, לא רק בחדרי חקירות. לפעמים אבא גם לקח אותו לחדרי מלון. לקח הרבה זמן עד שהוא לקח אחריות על מה עשה. תקופה ארוכה הוא נשאר נאמן למשנתו".
השגת נאום חרושצק'וב ע"י המוסד
(באדיבות הערוץ הראשון)
לטענת פראג, הרקע לשבירה של אבני היה עובדתי ולא ערכי. אביו סיפר שעימת אותו עם הנאום של מנהיג ברה"מ דאז ניקיטה חרושצ'וב בוועידה הקומוניסטית הסובייטית – שבו חשף את פשעיו ועריצותו של יוזף סטלין שמת שלוש שנים קודם לכן (הנאום הושג על ידי המוסד והודלף למערב).
"אבא שלי סיפר שאבני לא האמין בהתחלה", מוסיף פראג. "רק אחרי שאבא התעקש שהוא נלחם מלחמה בשם אנשים שבעצמם כבר לא מאמינים בה, הוא נשבר והודה. הוא הבין שכל מה שהוא האמין בו וחלם עליו התפרק. אבא שלי קיבל ממנו ראשון את ההודאה. אבני אמר לו מראש: 'אני אספר לך את הסיפור אבל אל תבקש ממני לספר איזה ידיעות העברתי'. את הידיעות עצמן הוא פירט רק מאוחר יותר, כשכבר ישב בכלא. זה המרגל שגרם הכי הרבה נזק למדינת ישראל".
שבץ-נא וקוניאק עם מרגל
אבני נידון ל-14 שנות מאסר על ידי השופט בנימין הלוי (שדן בתיקי מחתרת צריפין, ישראל קסטנר ואדולף אייכמן), שכתב עליו: "הוא ביצע בהכרה גמורה פשעים בעלי חומרה מזעזעת". עונשו נקצב על ידי הנשיא והוא שוחרר אחרי שבע שנים, שבמהלכן למד פסיכולוגיה בהתכתבות. לאחר מכן הוא התמחה בטיפול בהלומי קרב, מה שסלל את דרכו – שוב יוזכר: מרגל מורשע – לתוך צה"ל ומערך בריאות הנפש שלו.
"אבא שלי המשיך לפגוש אותו בכלא", מספר פראג. "בהתחלה כי הוא רצה לדעת מה הוא לא גילה. אבל אחר כך הוא היה מרותק לשבר האידיאולוגי של אבני. הוא איש אינטליגנטי וחכם ונקשרו ביניהם יחסי קרבה. אני מניח שאם אבני היה יושב בכלא על רצח או אונס, זה היה משהו אחר, אבל היה משהו בכך שהמניע לעבירה שלו היה אידיאולוגי ששם אותו בקטגוריה אחרת. אבא שלי אהב אותו, היה לו נעים איתו. הם היו משחקים שבץ-נא ושותים קוניאק ומבלים.
"בסוף אבני היה אחד האנשים הכי קרובים לאבא. הוא היה בחתונה שלי ולימים כשהבן שלו מיקי הודיע לי שהוא נפטר הרגשתי שאני חייב להיות בהלוויה שלו. אני – שאבא שלי הכניס אותו לכלא, שכבר הייתי בעצמי בכיר בשב"כ ובמשרד ראש הממשלה – עמדתי מעל הקבר של מי שהיה מרגל שפגע במדינת ישראל. זה כמו תסריט דמיוני. אבל הוא היה אדם עם לב ענק, תמיד חייך, תמיד עם בדיחה, תמיד מקשיב ואיש שיחה מרתק".
מקורב לאבני מוסיף: "זה היה משהו ייחודי לאישיות של זאב. עובדה שגם עמוס מנור, שהיה ראש שב"כ בזמן הפרשה, הפך לחבר שלו ונשאר בקשר עם הבן שלו מיכאל. בסוף, ברור שלאבני הייתה הפרעה. צריך תכונות מאוד מסוימות כדי לעשות את מה שעשה. הוא תמיד המשיך לחפש דרכים לממש את השיגעונות שלו ולא ויתר. זה גם הסיפור שלו עם הצבא: ב-67' הוא התחיל להתנדב בבית חולים פסיכיאטרי, וב-73' הוא הכניס את עצמו בכוח לצה"ל. במקום אחד לא רצו אותו, אז הוא הלך למקום אחר. בסוף הוא היה קב"ן שעבד עם הלומי קרב".
"אני התיקון של אבא שלי"
הבן מיכאל (מיקי) אבני, שהיה בן חצי שנה בלבד כשאביו נתפס, הוא מלונאי ותיק שמתגורר היום בכפר חיטים בצפון. "כילד היו לוקחים אותי לבקר אותו בכלא ואני זוכר שנסענו לשם בג'יפ", הוא מספר. "אני לא בטוח, אבל מאוד יכול להיות שמי שלקח אותנו היה יהודה פראג. אני זוכר תמונה של חדר עירום לחלוטין, עם שולחן מאוד ארוך כשהוא בקצה אחד ואנחנו בקצה השני.
"כשהוא היה בא לחופשה בבית אמרו לי שהוא בא לחופשה מחו"ל. הוא אפילו היה מביא לי מתנות. פעם קיבלתי ממנו לגו מתכתי שאפשר להרכיב ממנו קרוסלה ונורא שמחתי, אבל יום אחד ראיתי את הלגו הזה בחלון ראווה בחנות צעצועים באלנבי. הייתי אולי בן 5 אבל כבר אז לא הסתדר לי שהוא הביא את זה מחו"ל".
אבני השתחרר כשמיקי היה בן 7 ומאז מיעט לדבר על התקופה. גם מסביב לא היה שיח על הפרשה כי היא הייתה עדיין מסווגת. "כשהייתי בן 11 נשארתי יום אחד לבד בבית ומצאתי מכתבים שאבא כתב לאמא שלי. באחד מהם היה כתוב 'הכלים פה הם לא כלי חרסינה'", הוא ממשיך. "כשאמא חזרה שאלתי אותה אם אבא היה בכלא. מהתגובה שלה הבנתי שאני לא יכול להמשיך, אז אמרתי לה 'אלה בטח מכתבים שהפציינטים שלו כתבו לו'.
"מגיל 11 עד גיל 17 ידעתי ולא ידעתי מה קרה. כשקראתי את הספר 'הלב', האזכור של הילד לואיג'י שאבא שלו היה בבית סוהר עורר אצלי מחשבות. האם אבא שלי רצח? עד גיל 17 הדחקתי את זה, עד שיום אחד הוא הושיב אותי וסיפר לי. ברירת המחדל שלי הייתה לא לדבר ולא לשאול. כי פעם אחת שאלתי והבנתי שזו טעות.
"זה לא מובן מאליו שאני מי שאני היום. הייתי מלונאי כל החיים, ניהלתי בתי מלון בארץ ובחו"ל, והיום אני עצמאי עוסק בתחום. הייתי גם קצין בנח"ל. אני סוג של תיקון לדברים לא נכונים ולא טובים שאבא שלי עשה - החיים שלי, מי שאני, מה שעשיתי עם המשפחה שלי. הרוב בזכות רונית אשתי. הקמנו משפחה חזקה עם ארבעה ילדים ושישה נכדים. הרבה שנים הרגשתי שאני מסתכל אחורה ואין אף אחד מאחוריי. אחת האובססיות שלי היא שהילדים שלי ירגישו תמיד שיש מישהו מאחוריהם".
- יש לך הסבר לקשר של אבא שלך עם החוקר שלו יהודה פראג?
"היה להם רקע תרבותי דומה, בית גידול אירופי, אולד סקול. בלי קשר לזה שהם מצאו את עצמם משני צדי המתרס של הפרשה, הם מצאו שפה משותפת".
דיויד פראג מסכם: "זאב אבני היה סיפור מדהים ברמה הלאומית. הוא הצצה לאיך ההיסטוריה האישית של אנשים גורמת להם לפעול, כשבסוף הדבר הכי חשוב לבן אדם הוא להיות מוערך ומשמעותי. אבא שלי רצה לגעת בבן אדם ולראות מי הוא".
