בסיומה של מערכת הבחירות הזאת - מהשקטות שידעה ישראל ובו בזמן אחת הדרמטיות אי פעם – אין בנמצא אף סוקר או פרשן פוליטי שמוכן להסתכן ולהמר איך זה ייגמר. ממד הדרמה לא נגזר מאופי הקמפיינים של המפלגות, שלא היו שונים במיוחד מקודמיהם, והוא אפילו עומד בסתירה גמורה לדציבלים הנמוכים שבהם התנהלו החודשים האחרונים מאז פוזרה הכנסת.
- כל מה שצריך לדעת על בחירות 2022 במקום אחד - לחצו כאן
למה בכל זאת היא דרמטית? כי היא נסובה על ליבת המהפך השלטוני שהתרחש כאן ביוני 2021: לראשונה מתנהל המאבק בין "רק ביבי" לבין "רק לא ביבי" מזווית אחרת. לראשונה אחרי 13 שנים, שבמהלכן שבר את שיא הכהונה הארוכה ביותר של ראש ממשלה בישראל, מתייצב בנימין נתניהו על קו הסיום בפוזיציה נוחה הרבה פחות. הוא ראש אופוזיציה שלא מחובר למוקדי כוח וקבלת ההחלטות, ומתקשה ללהטט בסדר היום כפי שהיה רגיל בכל מערכת בחירות מאז חזר לכיסא ב-2009.
לכן הוא יזדקק להכרעה ברורה ביום שלישי, שעל בסיסה ייקבע אם הוא חוזר לבלפור – לפרק זמן שבלתי ניתן להעריך בשלב זה - או שמא מתקרבת הפרידה הסופית שלו מהמערכת הפוליטית. דווקא יריבו יאיר לפיד, שבעבר חיפש גם הוא הכרעה, שינה את הפוזיציה: הפעם הוא יסתפק תיקו, שמשמעותו בפועל היא שהוא יישאר לכל הפחות חצי שנה נוספת בלשכה החשובה במדינה. אחרי ששת החודשים האלה אלוהים גדול.
כלקח ממערכות הבחירות הקודמות, נתניהו לא ניהל הפעם קמפיין שכנוע. 90 אחוז מהמשאבים והאנרגיות שלו ושל הליכוד מופנים לקמפיין המרצה. הוא יוצא מנקודת הנחה שתומכיו משוכנעים אבל אדישים, ולכן לא עוסק בשיווק הליכוד אלא בשיווק הקלפיות.
(צילום: גיל יוחנן, אבי חי)
אחד החששות הגדולים בסביבתו הוא מתוצאות שעלולות לסבך לו את היום שאחרי. אם ההתעצמות של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' תימשך, נתניהו יכול למצוא את עצמו עם פחות מ-30 מנדטים, בעוד "הציונות הדתית" הופכת למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. בימים כתיקנם, ואם יש לנתניהו ממשלה, לא יטריד את מנוחתו אם מספר 30 ברשימה ייכנס לכנסת או לא, אבל אלה לא ימים רגילים, והפריימריז האחרונים בליכוד התחילו להזיז את הלוחות הטקטוניים. השטח מבעבע.
בימין כבר יש מי שמפנים כלפיו ביקורת על שזנח בתקופה האחרונה – למעשה מאז "שומר החומות" - את הקלף הביטחוני ואפשר לבן-גביר להתעצם על חשבון הליכוד בוואקום שנוצר. בן-גביר זיהה את החריץ שנתניהו הפקיר בזירה, שלח ידו פנימה והרחיב באומנות את המעגלים שאליהם הוא יכול להגיע. מדמות שאף אחד לא רצה בכנסת הקודמת, פרסונה נון-גראטה, הוא הפך לגורם פוליטי שחצי מדינה מביעה שוויון נפש מול "קמפיין השר לביטחון פנים" שהוא מקדם בלי לומר את המילים המפורשות.
בן-גביר הוא הסיבה היחידה לכך שנתניהו עזב את המשחק הגושי וחזר לקמפיין המפלגה הגדולה. התעצמות של "הציונות הדתית" על חשבון הליכוד, קל וחומר במקרה שגוש הימין לא יגיע ל-61, היא תסריט הבלהות עבור מי שנאבק פלילית על עתידו הפוליטי. נתניהו יכול לסכם את תמונת המצב כך: 61 לגוש הימין עם מספר מנדטים סביר, או ברדק גדול בליכוד ביום שאחרי.
ממי לקחתי את המנדטים האלה?
הגוש הנגדי נמצא בסיכון פוליטי גדול אפילו יותר. מלכתחילה הוא הגיע לא מאורגן, עם רסיסי מפלגות ערביות (שתיים מהן על סף אחוז החסימה ואחת מתחתיו), ועם מומנטום חלש מאוד של העבודה ומרצ.
לפיד הגיע למערכת הבחירות הזאת עם מנופי כוח חלומיים: הוא ראש ממשלה מכהן, ראש המפלגה הגדולה בגוש, וההישג בהקמת ממשלת "השינוי" ובחילופי השלטון בשנה שעברה נזקפים בעיקר לזכותו. מגובה בפרמטרים החיוביים ביותר שאפשר לבקש הוא פתח את הקמפיין כשמול עיניו מטרה אחת: לבסס ולהרגיל את האוזן למונח "ראש הממשלה יאיר לפיד", מה שיעניק לו לגיטימציה ציבורית חד-משמעית שתאפשר לו מרחב תמרון. זה חשוב לו כדי למנוע כל סיכוי שיריבו הפוליטי המר ביותר, בני גנץ, לא ינצל בטעות פרצה שנוצרה וינסה לבקש את המנדט לעצמו.
גנץ: "פוליטיקאים חסרי אחריות מביאים לתקיפת חיילי צה"ל ביהודה ושומרון"
(צילום: קונטקט)
אלא שבקמפיין מהסוג הזה קשה מאד לנווט באופן מדויק מאיפה יבואו הקולות, ובמקום להוריד את המחנה הממלכתי למספר חד-ספרתי של מנדטים, הוא יצר מצב מסוכן דווקא לשתי המפלגות היחידות בגוש שהודיעו שימליצו עליו לראשות הממשלה. גנץ, בינתיים, לא רק שלא נפגע במספרים בעקבות הקמפיין של יש עתיד, הוא גם ממשיך לטעון שלפיד אין אפשרות פוליטית או מתמטית להקים ממשלה, בניגוד אליו, לכאורה בגלל יחסיו עם המפלגות החרדיות. בתיאורה הוא צודק. במציאות, ראינו, הכול יכול לקרות.
