בשנים האחרונות מתמודדת אווה (שם בדוי), ניצולת שואה, עם מציאות לא פשוטה. אל מול עליית המחירים וקצבאות הזקנה הנמוכות היא נאלצת לעשות ויתורים כואבים. "אני משלמת חשבונות בגלל שיש לי פנסיה, אבל לא נשאר לי כסף למשהו אחר", היא מתארת, "אם נשאר אני קונה מזון בסיסי. אבל קודם כל משלמת מה שאני חייבת כדי לא להישאר ברחוב, או בלי מים או בלי אור. לפעמים לא נשאר, אבל אני לא עושה ממזון עניין. יש תרופות שהן יקרות, אפילו אחרי הנחה של פנסיונרים. אם זה מעבר למה שאני יכולה להרשות לעצמי, אני לא קונה".
היא גדלה כילדה ברומניה בזמן מלחמת העולם השנייה. "הייתי קטנה, הגרמנים לקחו את אבא שלי", היא מספרת, "היינו במקלט מתחת לאדמה ואימא הייתה מוציאה אותי בלילה כדי לנשום אוויר ולראות את השמיים. ככה התאהבתי בשמיים. השמיים של הלילה. חיינו כך כמה שנים. עליתי לארץ ב-1960 עם בעלי, והילדים נולדו פה. לנו זה נראה כמו גן עדן. קודם כל היה לחם, מה שלא היה שם. לא פגשנו בכל פינה שוטרים ולא היה פחד שיתפסו אותנו משום שאנחנו יהודים".
בעלה של אווה נפטר לפני כמה שנים ומאז היא חיה לבד. "ידעתי מחסור מגיל מאוד צעיר", היא אומרת, "למשל בביגוד. התרגלתי להיות מאוד זהירה ולהשתמש הרבה זמן באותם חפצים. מצבי הבריאותי היום לא מאפשר לי לעמוד וללכת, וזה מאוד מסבך את החיים. מה האלטרנטיבה, לא לחיות? אני מסתפקת במועט. בלבוש, במזון, בחשמל - בהכול".
נאלצים לוותר על מוצרים ושירותים נחוצים
בישראל חיים כיום 147,199 ניצולי שואה ונפגעי התנכלויות אנטישמיות בתקופת השואה. ההערכה היא שכרבע מהם חיים בעוני. "נכון להיום, בישראל ישנם כ-46 אלף ניצולים החיים בעוני, הלכה למעשה", אומרת אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה, "ההכנסות שלהם מסתכמות במענק שנתי של 6,987 שקל והבטחת הכנסה וקצבת זקנה - 4,078 שקל ליחיד ו-6,445 לזוג. רובם המכריע הם יוצאי ברית המועצות לשעבר, וזוהי הקבוצה הענייה ביותר בקרב ניצולי השואה בישראל".
על פי נתוני הקרן לרווחת ניצולי השואה, שמסייעת ל-90 אלף ניצולים וניצולות, 60% מהם מעידים שהם זקוקים לסיוע נוסף מעבר לזה שהם כבר מקבלים. 45% מדווחים על קושי בכיסוי ההוצאות השוטפות של משק הבית. 22% נאלצים לוותר על מוצרים ושירותים הנחוצים להם (84% בגלל קושי כלכלי ו-19% בגלל קושי ללכת לקניות). בין המוצרים והשירותים שעליהם הם מוותרים: מכשירי חשמל, ריהוט ואחזקת בית, מכשור וציוד רפואי, בדיקות ותרופות, ביגוד, הנעלה ומוצרי ספיגה. 51% אומרים שהם זקוקים לסל מזון, שליש מציינים שהם זקוקים לו מאוד.
4 צפייה בגלריה
"ניצולים רבים נאלצים לוותר על שירותים חיוניים". אתי פרחי, מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה
(צילום: נירי גתמון)
72% יוצאים מהבית בליווי אדם נוסף ואינם יכולים להתנייד באופן עצמאי. 25% מציינים שהם אינם בקשר עם בן משפחה, מתוכם 10% עריריים או אינם בקשר עם המשפחה כלל. 63% מדווחים על קושי בכניסה או בשימוש בחדרי האמבטיה והשירותים, כאשר יותר ממחצית מהם מציינים קושי משמעותי. 25% זקוקים לאדם שיארח להם חברה.
"ניצולים רבים נאלצים לוותר על שירותים חיוניים, בין היתר של מוצרים צורכי חשמל כמו רדיאטור או מזגן", מוסיפה פרחי, "במקום זאת רואים אותם מתעטפים בשכבות על גבי שכבות של שמיכות בחורף, ונמנעים מלהדליק את המזגן גם בימי שרב כבד בקיץ. גילינו את זה במקרה כשחילקנו רדיאטורים והם סירבו לקבל אותם. ביקשו במקום זאת שמיכות נוספות. הם חששו מחשבונות החשמל, שלא יוכלו לשאת בהוצאות".
יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות, מוסיפה: "לאחר שהתמודדו עם זוועות המלחמה, נאלצים ניצולי השואה לבחור בין קניית מזון, קניית תרופות או חימום וקירור הבית. אנחנו עדים לא אחת למצב שבו הם מוותרים על חימום או קירור ביתם כי לא נשאר להם מספיק כסף".
הפחד שמתארות פרחי ואקשטיין מבוסס כאמור על הקושי של הניצולים, כמו גם של אזרחים ותיקים רבים, לעמוד במחירי החשמל הגבוהים. נכון להיום לניצולי שואה מהמעגל הראשון יש חוב של 640 אלף שקל לחברת החשמל. בחברה אומרים שניצול שואה שיש לו חוב לעולם לא ינותק מחשמל. בנוסף, בעקבות פניית "ידיעות אחרונות" ו-ynet בנושא זה, הנחה מנכ"ל חברת החשמל מאיר שפיגלר להעביר לקרן הסיוע שהוקמה בחברה את כל חובות החשמל שיש לניצולי השואה על מנת למחוק אותם.
4 צפייה בגלריה
"הצרכים שלי מאוד מצומצמים, אני לא מרשה לעצמי יותר מדי". ילנה אולינצ'נקו
(צילום: אביגיל עוזי)
"אין לנו פריווילגיה לבזבז זמן"
ילנה אולניצ'נקו, בת 81, מספרת ש"מראש אני משתדלת לשלם כמה שפחות. למשל במזגן אני לא משתמשת בכלל. אני תמיד משתדלת לשלם את החשבונות, אבל לא תמיד יש לי כסף לשלם ישר ואז אני צריכה לחסוך. כרגע יש לי חוב של 200 שקלים לחברת חשמל, אבל יש תקופות שהחוב גבוה יותר".
אמה של ילנה הייתה בהיריון איתה בזמן המלחמה. היא גרה במוסקבה וברחה לסיביר, שם ילדה אותה. "נולדתי ב-1942", ילנה מספרת, "אמא שלי אמרה שזה היה חורף מאוד קשה. לא היה להם כלום. את מה שכבר היה הם נאלצו למכור כדי לקנות אוכל ופחם לחימום. אוכל בקושי היה. אמא סיפרה שבכל יום הייתה שותה כוס חלב ואוכלת תפוח אדמה אחד".
ילנה הגיעה לישראל ב-1997 עם הנכד שלה. היא הייתה בת 55 אבל עבדה 20 שנה כמטפלת. "היום אני חיה בארץ מקצבת זקנה, ללא פנסיה, ומקבלת רנטה שנתית", היא מספרת, "עד שהתחילה המלחמה באוקראינה הייתי נעזרת בכסף שהבת שלי הייתה מעבירה לי ממוסקבה. כך הייתי משלמת שכר דירה. מאז המלחמה זה בעייתי. מאוד קשה לי לשלם על הדירה. גרתי פה עם חברה טובה, אבל היא עזבה ומאז קשה לי מאוד לשלם את השכירות. הצרכים שלי מאוד מצומצמים, אני לא מרשה לעצמי יותר מדי. ללא עזרה מהקרן לרווחת הניצולים לא הייתי יכולה להסתדר בכלל".
יו"ר הוועדה לטיפול בשורדי שואה, ח"כ מירב כהן מיש עתיד, אומרת שבתוך הסערה הציבורית והמשפטית בישראל, הטיפול בשורדי השואה נדחק לשוליים. "בשנה שעברה ממשלת השינוי הקצתה מאות מיליוני שקלים מתקציב המדינה לטובת השורדים וגייסה סכומים נכבדים מהעולם", היא מספרת, "השנה הנושא נזנח לחלוטין וזה מתבטא בכך שאין כל תוספת תקציבית לטובת השורדים בתקציב המדינה שהונח על שולחן הכנסת. השרים האמונים על הנושא לא טרחו להגיע לדיונים הרלוונטיים בכנסת, ובנוסף, האחריות על שורדי השואה פוצלה למספר משרדים, דבר שיוצר בלגן תפעולי. אין לנו פריווילגיה לבזבז זמן, עלינו לעשות ככל יכולתנו מיד על מנת לאפשר להם להזדקן בכבוד".
בשנה החולפת הוענקו מענקים ותגמולים בסכום של יותר מ-5.5 מיליארד שקל על ידי הרשות לזכויות ניצולי השואה. 521 עולים חדשים מהמלחמה באוקראינה הוכרו בשנה החולפת כניצולי שואה. "המשכנו להרחיב את הנגשת השירותים עד לביתם של הניצולים, כולל יותר מ-16 אלף ביקורי בית, וסייענו להם למצות את זכויותיהם מהארץ ומהעולם", אומרת מנהלת הרשות לזכויות ניצולי השואה, רונית רוזין. "המשימה שלנו היא ברורה ודחופה - לפעול במהירות וברגישות על מנת לסייע לניצולים לחיות ברווחה המגיעה להם".
