בימים הראשונים אחרי טבח 7 באוקטובר היה כל רעש קטן מקפיץ את איתמר סולימני. חתול שחיטט בפח בבסיס גרם לו לכוון אליו נשק. חבורת צנחנים מצחקקים שעשו על האש לא רחוק ממנו נשמעו באוזניו כמו קולות ירי וצרחות מחבלים. אוושה לא ברורה ליד עמדת השמירה שבה הוצב שכנעה אותו להקפיץ את הפלוגה מחשש לחדירה, עד שהתברר שמדובר ברחפן צה"לי שעבר מעל. הלילות שלו מאז מסויטים ושזורים בתמונות הקורבנות הרבים שבהם נתקל מאז אותה שבת. אבל הכי גרוע הוא הריח - צחנת הגופות שנותרה בנחיריו גם שבועות אחרי, ושום מקלחת לא הצליחה להסיר אותה.
סולימני, בן 20 מראשון לציון, הוא לוחם לשעבר בהנדסה קרבית ואיש צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) שהוצב בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה. אירועי 7 באוקטובר הפרטיים שלו, ובמרכזם הקרב ששרד בבסיס זיקים בעוטף עזה ופינוי גופות נטבחים ומחבלים מאזור הגבול, גרמו לו לפוסט טראומה שעל ההכרה בה נאבק מול המערכת במשך חודשים, שכללו גם כמה ימי נפקדות ולבסוף הורדת פרופיל ושחרור מהצבא.
כעת הוא נאבק על הכרה נוספת, הפעם מול משרד הביטחון, כנכה צה"ל. "זה תהליך ארוך עם ועדות רבות ואני עדיין ממתין", הוא אומר ל-ynet. "הם לא יראו את הטפסים ויאשרו מיד. אני עדיין אצל פסיכולוג ופסיכיאטר ומקבל טיפול תרופתי. זה תהליך שלוקח כשנה וחצי או יותר. הבנתי שהתהליך זז לאט אז כיום אני עם עו"ד. בינתיים אני לא מצליח לעבוד או אפילו לישון טוב".
סולימני הוא כמובן מקרה בודד, משל על אלפי חיילים אחרים שנקלעו להתמודדות נפשית מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. כבר באפריל השנה, חצי שנה אחרי הטבח, הודיע צה"ל כי כ-1,900 חיילים חוו טראומה בקרב ולא שבו להילחם. סביר להניח שהנתון הזה גדל מאז באופן משמעותי. המערכת מודעת למצב, ולכן מקדישה רבות – בוודאי בהשוואה למלחמות עבר – להתמודדות עם הנושא, מגיוס מסיבי של קב"נים ואנשי טיפול ועד סדנאות עיבוד שבהן משתתפים לוחמי סדיר ומילואים בהפוגות. אבל המגמה לא מספקת שמיכה הרמטית. רבים עדיין נופלים בין הכיסאות.
שני מחבלים על הספה
סולימני התגייס באוגוסט 2022 ובסיום הטירונות עבר הכשרת צמ"ה מיוחדת שאחריה נשלח לבצע פרויקטים על גבול רצועת עזה. הוא הפעיל "שופלים" ודחפורי 9D כבדים, איטיים וממוגנים, שתפקידם לפני המלחמה התמקד בעיקר בעבודות חישוף של השטח הצמוד לגדר, במטרה לאפשר לתצפיתניות ראות טובה יותר כדי שיתריעו על הטמנת מטענים או חדירה. "היינו יוצאים לשם 8-7 כלים, שני לוחמים על כל אחד", הוא מספר. "הייתי עובד עשרה מטרים מהעמדות של חמאס והייתי רואה אותם בעיניים".
נדלקו אצלך נורות אדומות לפני 7 באוקטובר?
"בערך חודשיים לפני האסון הרגשתי שמשהו לא בסדר. כשעבדתי על הגבול הייתי רואה את החקלאים העזתים מרימים את הטלפון, מסתכלים ומדברים. הרגשתי כאילו בוחנים אותי. היו מגיעים כלי רכב מפוארים של בכירים, טויוטות עם מוזיקה בערבית, 100 מטר מהגדר. זה היה מוזר. יום אחד עשינו עבודה בנתיב העשרה ושמעתי פיצוצים קרוב לגדר. דיברנו עם החמ"ל ואמרו לנו שהם מתאמנים עם חומר חבלה. עשינו הפסקת סיגריה וחזרנו לעבוד קרוב לגדר. ב-6 באוקטובר כבר ראיתי שאין בלון תצפית בנחל עוז. זה היה מחשיד כי הוא תמיד היה באוויר ופתאום נעלם. יש הרבה שאלות לגבי מה קרה. אני מקווה שנקבל תשובות בהמשך".
לפני הטבח הגיע תור הפלוגה של סולימני לתפוס פיקוד במוצב נחל עוז, אבל בהוראת המח"ט – שעד מהרה התבררה כגורלית - את השבת הם העבירו במוצב יפתח בזיקים. "שבוע לפני הטבח עוד שיחקתי פלייסטיישן בנחל עוז עם חבר שאחר כך איבד את רגלו", הוא מספר. "בסוף השבוע כבר ממש הרגשתי שמשהו לא בסדר. לפני זה העזתים הפגינו על הגדר, אבל ביום חמישי לא הייתה הפגנה".
מתי הבנת שהתחילה המלחמה?
"ב-6:30 העיר אותי הקצין שלי ושאל אם אני לא שומע את הבומים. רצנו למיגונית תחת אש מטורפת. היו שם שבעה מתוך 40 החיילים בפלוגה שלי. שמענו את מערכת ה'רואה יורה' עובדת ואחר כך היא הפסיקה לירות. בחמ"ל הכריזו על חדירת מחבלים ונתנו הוראה לעלות על ציוד. רצנו לחדר, לקחנו מדים, שכפ"צים ונשק. הקצין שלי הציע לרוץ לש"ג, אבל היה קשה לעבור לשם בלי להיחשף לאש, כי פרצו אותנו משלושה כיוונים. הייתה פרצה בגדר והם באו מהים ועם רחפנים. אז חזרנו למיגונית ופתחנו זיגים. חשבנו שאנחנו מסיימים את החיים. התחלנו לשיר 'שיר למעלות'. התקשרתי להיפרד מהמשפחה וכיביתי את הטלפון".
אלא שבאופן לא מוסבר, המחבלים עברו ליד המיגונית ולא נכנסו אליה. בסביבות 10:00 בבוקר הגיעו חמישה שריונרים עם טנק אבל הם לא הצליחו לגבור על המחבלים במוצב וב-12:00 הטנק הושבת. רק בהמשך הגיע כוח של צנחנים למיגונית וצעק "צה"ל, צה"ל".
סולימני ניצל ממתקפת הפתע ("אם הייתי בנחל עוז לא הייתי יוצא חי"), ובימים הבאים המשיך למלא את תפקידו כמפעיל צמ"ה. "ראיתי הרבה גופות של ישראלים על הגדר ואספנו אותן על הכלים", הוא משחזר. "אחר כך עשינו ערמות חול כדי לחסום את הפרצות בגדר. נסעתי עם המ"פ שלי לנחל עוז וראיתי את הכול שרוף, כולל כלי רכב עם בני אדם וריח נורא באוויר. יחד עם כוח של יהל"ם פינינו כ-30 גופות של מחבלים. אפילו מסכות לא היו לנו והריח הזה רודף אותי עד היום. על ספה שישבתי רק ביום חמישי קודם לכן ראיתי עכשיו שתי גופות של מחבלים".
"המערכת הפקירה אותי"
אחרי כמה ימים אינטנסיביים הועבר סולימני למחנה רעים. מצבו הנפשי הוקל במעט בהתחלה, שכן הוא פגש שם חיילי מילואים, התרומות מהעורף הרימו את מצב הרוח וחברים הגיעו לבקר ולתת לו את התחושה שהוא לא לבד. אבל הטראומה המשיכה לחלחל. "אמרתי לקצינים שלי שאני מריח גופות ולא מרגיש טוב", הוא אומר. "מיום ליום הרגשתי יותר גרוע. אחרי זה חזרתי למוצב ביפתח וזה היה סיוט".
מה היו הסימנים הראשונים לפוסט טראומה?
"הרגישות לרעשים. כל רעש. הרגשתי שאני מאבד שפיות. הגופות נכנסו לי לחלומות ודיברתי מתוך שינה. צעקתי על המ"פ שלי שאמר שיארגן לי פגישה עם קב"ן. כעבור חודש ראיתי קב"נית במחנה רעים והסברתי לה מה אני מרגיש אבל היא לא לקחה אותי ברצינות. החלטתי שאני לא יכול יותר. הלכתי הביתה והייתי נפקד שבוע".
כשהגיע חזרה לבסיס הצליח סולימני לשכנע את מפקדיו לדחות את משפטו עד שייבדק. הוא עבר מקב"ן אחד למשנהו, עד שהאחרון השגיח עליו בלילה והבין כיצד באה לידי ביטוי החרדה. משם הוא המשיך להליך אבחון וכעבור חודשיים של טיפולים הצבא הוריד את הפרופיל שלו ושחרר אותו. סולימני החל בהליך ההכרה כנכה צה"ל מול משרד הביטחון.
מה אתה מרגיש כלפי המערכת הצבאית אחרי מה שעברת?
"אני מרגיש כישלון. ב-7 באוקטובר חיכיתי שמונה שעות לגיבוי והרגשתי שהפקירו אותי. לא המפקדים שלי אשמים, אלא אלה שמעליהם. במקום להכיל אותי, הסמח"ט אמר לי שאני לא לוחם. איך אפשר לשפוט אותי ככה אחרי שפיניתי גופות בלי לומר מילה ועשיתי את התפקיד שלי כמו שצריך? אני מרגיש בגידה מצד המערכת. הייתי חייל למופת. לא השאירו אותי שבתות ואפילו שעות ביציאה לא קיבלתי.
"אחרי שירות של שנה ושמונה חודשים, ביום אחד הכול השתנה. אני לא רוצה כלום מצה"ל, רק טיפול להמשך החיים, אבל אני צריך להילחם כדי לקבל הכרה. יש לי הוכחות ותיעוד, אבל זה לוקח זמן. אגב, יש הרבה לוחמים שהתאבדו ולא מדברים על זה. אני גר אצל אבא שלי בראשון לציון, מתמיד בטיפולים ומקווה להוציא רישיון לקנאביס רפואי. אני הולך לים ולדוג, אבל לא מצליח לעבוד או להתרכז".
איך הסביבה הקרובה מקבלת אותך?
"אני מרחף באוויר עד שאתאפס, אבל אבא שלי תומך בי, וגם האחים והחברים שלי מבינים. אני לא נהנה כמו פעם, מרגיש לי לא בסדר ליהנות. יום הזיכרון היה הכי עצוב עבורי, עם תמונות של חיילים שאני מכיר, ואז המעבר ליום העצמאות היה קשה. לא הצלחתי לעכל והתעצבנתי. הבנתי שאי-אפשר שכולם יהיו בדיכאון, אבל אפשר היה לעשות שנת אבל לאומית ולא הופעות בזמן מלחמה. אפשר היה לוותר עליהן ולהתמקד בחטופים. המדינה דיברה על האירוויזיון והזמרת במקום להתעסק במה שחשוב".
מאגף השיקום במשרד הביטחון נמסר בתגובה: "מאז 7 באוקטובר שינה האגף את אופן קליטת הפצועים. כל פצועי המלחמה מוכרים בתוך 48 שעות ומקבלים את כלל המענים השיקומיים באופן מיידי. כך גם איתמר, שמיד עם הגשת הבקשה החל לקבל תשלום חודשי בגין אובדן ימי עבודה וטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. הוועדות הרפואיות יתקיימו אחרי שהלוחמים יתחזקו והפציעה תתגבש. אגף שיקום מקדם במלחמה זו תפיסת שיקום המאפשרת לפצועים קודם לקבל את מה שהם זקוקים לו ורק אחר כך לטפל בבירוקרטיה".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "מפקדיו של החייל שוחחו איתו כמה פעמים ובקשתו למעבר תפקיד אושרה. החל מ-7 באוקטובר תוגבר מערך בריאות הנפש במאות קב"נים ומטפלים בכירים בסדיר ובמילואים. הקב"נים מעניקים מענה מקצועי ואיכותי לכלל המשרתים ובדגש על אוכלוסיית הלוחמים - הן בהיבטי אבחון וטיפול והן בהיבטים הקשורים לחיזוק חוסנם המנטלי".
