"נדרתי בחדר טראומה באיכילוב שאם אי-פעם אקום על הרגליים, אעשה הכל למען נשים שורדות זנות. חייתי ביניהן בתחנה המרכזית. אין מילים לתאר את התופת, רובן כבר מתות. אני מדברת על מוות קונקרטי ולא במטפורות. אני מדברת על נשים בנות 23 עד 60 שמצאו את מותן בזוועות ההתמכרות והזנות. לעולם לא אוכל לשתף בסיוטים וברגשות האשמה שאולי הייתי יכולה לעשות משהו אחרת". פ' נפטרה לפני חודשיים, היא הייתה בת 48 במותה. הכתבה הזו מוקדשת לה ולנשים במעגל הזנות שנעלמות בלי להותיר אחריהן זכר כמעט. שקופות בחייהן, ושקופות במותן.
22 פעמים ניסתה ורד (שם בדוי), אם לארבעה, בת 42, לשים קץ לחייה. 22 פעמים ב-13 השנים בהן הייתה חלק ממעגל הזנות. "לא חשבתי שאהיה חסרה לאף אחד", היא אומרת, "הרגשתי שמספיק לי, שאני לא רוצה יותר. כמה אפשר שייגעו בך, שימכרו אותך, שיעשו בך מה שרוצים. היו הרבה פעמים שסבלתי אלימות מלקוחות. זה סוג של אונס כי הנפש שלך אומרת לא ואת עושה את זה בכל מקרה. היום אני יודעת שאם עוד פעם אצטרך להגיע למצב של זנות אני אתאבד, אני מעדיפה למות".
הפעם הראשונה שבה עבדה בזנות הייתה בגיל 18, "כשרציתי לממן הפלה", היא מספרת. "כמה שנים אחר כך נאנסתי, ומשם הכל התחיל להידרדר. מצאתי את עצמי ברחוב, בלי מקום לגור, לקחו לי את הילדים ולבסוף הגעתי שוב לזנות".
מהר מאוד הצטרפו גם הסמים לחייה. ורד טוענת שהם חלק בלתי נפרד מהעבודה. "אי אפשר לעבוד בזנות בלעדיהם. זאת הדרך לשרוד את זה שאת צריכה לתת לגבר זר לגעת בך ובגוף שלך ולעשות דברים שאת לא רוצה, כדי שיהיה לך כסף לשכירות ולאוכל. מה שזכור לי מהזנות זה רק כאב. עוברים שם התעללות. את סופגת קללות, אלימות פיזית ונפשית, מתנהגים אלייך כמו לחפץ ומבהירים לך שאת לא שווה יותר מזה".
את הריאיון הזה היא מבקשת להקדיש לידיד שלה ולחברות שאיבדה לאורך השנים. "שלושתם מתו ממנות יתר", היא מספרת. "כולם עברו איזושהי פגיעה במהלך החיים והגיעו למצב של שימוש בסמים. החברה דחפה אותם לזה, הם לא קיבלו עזרה בזמן והידרדרו. כששמעתי שידיד שלי נפטר כמעט קפצתי לכביש. ידעתי למה הוא הגיע לשם וזה כאב לי מאוד. הוא מת לבד כי לא יכול היה להתמודד עם החיים האלה כבר. אחרי שהוא נפטר, הרבה מאוד אנשים הגיעו להלוויה. אבל אני שאלתי את עצמי מי מהם בא לראות אותו כשהוא חי".
חמש שנים חלפו מאז הצליחה ורד לעזוב את מעגל הזנות, אבל הוא עדיין רודף אותה. "אלו שנים מורכבות – טובות ולא טובות. אמנם אני חופשייה ולא תלויה בכלום, אבל זו התמודדות לא פשוטה – גם כלכלית וגם נפשית. קשה להמשיך הלאה כשהנפש כל כך מצולקת".
מעגל קסמים אפל
דו"ח חדש של עמותת "לא עומדות מנגד" חושף את המוות השקט של הנשים בזנות. זה שלא מוקדש לו יום מיוחד, שלא עולה כמעט למודעות הציבורית. "נשים בזנות אינן נספרות ברשימת הנשים שמתו מאלימות מגדרית, הן אינן נספרות ברשימת הנשים שנפגעו מינית", נכתב בדו"ח. "ביום האישה הבינלאומי איש אינו מדבר על פגיעה בנשים בזנות, למרות שהן החשופות ביותר לאלימות מגדרית ולפגיעה מינית יומיומית. אנחנו רוצות להציף לראשונה עובדות אלה ואת השלכותיהן ההרסניות".
משנת 2010, חושף הדו"ח, מצאו את מותן 115 נשים בזנות. שמונה מהן ב-2021. השנה, רק עד חודש פברואר, נפטרו שתיים. גילן הממוצע של הנפטרות הוא 40. "סיבות המוות מגוונות, כך שלא ניתן להצביע על אחת מרכזית: רצח, התאבדות, מנת יתר, התמכרות. לא תמיד גם ידוע לנו האם ניתנה לאישה בכוונה מנת יתר? האם התאבדה או נרצחה? מגיעות אלינו שמועות מחברות של אותן נשים, אבל אלה אינם נתוני משטרה רשמיים".
הדו"ח מתאר את הקשר בין זנות לסמים, לאלימות ורצח. המחקרים המתוארים בו מצביעים על כך שהעבודה בזנות פוגעת במרבית הנשים, מחלישה ופוצעת את נפשן, וכי הסיכוי לחוות אלימות במסגרתה הוא כה גבוה עד שהפך כמעט לנורמה. מחקר אחר חשף כי שיעור מקרי הרצח של נשים בזנות גבוה ביחס לכלל מקרי רצח נשים בארה"ב בכל מאפיין אחר. "זנות וסמים קשורים האחד בשני, לא ניתן לקבוע בוודאות מה קדם למה, ובכל מקרה הסם משמש לאלחוש החוויות הקשות הקשורות בזנות. קשה לעבור משמרת במכון או בבית בושת בלעדיו. מצבי התמכרות הופכים את הנשים לכנועות יותר ולתלותיות יותר, וכך מתחיל מעגל קסמים של שימוש בסמים ועבודה בזנות כדי לממן את השימוש, הרבה פעמים דרך סרסורים שלא אחת הם גם ספקי הסמים. כדאי לציין שנתקלנו בנשים שרוצות בכל מאודן להיגמל, אבל בישראל קיימים מעט מרכזים לגמילה המיועדים לנשים בלבד ואלה מלאים בדרך כלל עד אפס מקום.
כותבי הדו"ח מדגישים כי נתוני המסמך אינם שלמים ונלקחו, בין השאר, מ"מטה המאבק לסחר בנשים ובזנות" ומעדויות שהתקבלו בשטח. "ניתן להניח בוודאות כי המספרים האמיתיים גבוהים בהרבה, אבל היות שנשים רבות חוששות להיחשף ואינן פונות לקבל סיוע מארגוני השטח וממחלקות הרווחה, אין בידינו מעקב וקשר איתן ואיננו יודעות מה עלה בגורלן."
נועה (שם בדוי), בת 40, נמצאת כבר עשרים שנה במעגל הזנות. היא גם מודעת למחיר הכבד שהוא גובה. "אם היית מדברת איתי לפני חמש שנים עוד הייתי מתווכחת איתך שאין לי שום פגיעה ואין לי טראומה. היום אני יודעת שכן", היא מספרת. "המקצוע הזה פוגע בך. אומרים שהזמני נהיה קבוע, ככה דברים מידרדרים".
גם היא נתקלה לאורך שנים בחברות שמצאו את מותן מוקדם מדי. "חלק גדול לא מסוגלות לעבוד בלי להיות מאולחשות מסמים ואלכוהול, אני מכירה בנות שנפגעו פיזית בגלל זה. חברה טובה שלי נפטרה לפני כמה חודשים ממנת יתר, היא לא הייתה בת 30 אפילו. מצאו אותה מתה בדירה שלה. אני מכירה מישהי אחרת שלקוח חנק. כל בחורה שעובדת שמעה את הסיפור הזה. אבל תחפשי על זה משהו בחדשות, בספק אם תמצאי - לקוח חנק זונה זה לא מעניין".
היא יכולה להעיד על אלימות שיטתית כמעט במהלך העבודה. "סבלתי מאלימות פיזית יותר מפעם אחד מלקוחות, פוצצו לי את הצורה – 'שילמתי, אני אתנהג איך שאני רוצה'. אני רואה בנות עם חבלות. מלא. אני גם מוצאת על עצמי".
נעמה גולדברג, מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד" שמסייעת לנשים במעגל הזנות והייתה שותפה לחיבור המסמך, מסבירה שהטראומה הפיזית והמינית מהחיים בזנות יוצרת נזקים עקיפים וישירים. בין היתר צורך בסמים, חשיפה למחלות, מצבים נפשיים המובילים לדיכאון, ניסיונות אובדניים וגם מוות בטרם עת. "מה שעצוב הוא שהנשים האלה לא נספרות אף פעם, זכרן נשכח. הן נקברות בלוויות שאיש לא מגיע אליהן, והמשפחות שלהן מתנכרות להן גם לאחר המוות".
לירז (שם בדוי), היום בת 33, הצליחה לצאת ממעגל הזנות לאחר ארבע שנים. היום היא יודעת שלא הייתה זו באמת בחירה מודעת. "צריך להבין שאנחנו לא בחרנו את המקצוע הזה, נקלענו אליו מאלף ואחת סיבות נוראות", היא מבהירה. "זה נכון שבן אדם אחראי למצב שהוא נמצא בו, אבל לא כשהוא מוחלש. הגעתי לעיסוק הזה מתוך צורך כלכלי. אבל בעיקר כי הייתי חלשה, כי חיפשתי חום, אהבה ואהדה. הייתה לי כמיהה למילים טובות, לכל מה שלא קיבלתי בבית – שם חטפתי רק אלימות, צעקות וקללות. במועדון אנשים היו מוחאים לי כפיים ונותנים לי כסף".
אבל למחיאות הכפיים האלו היה גם צד אפל. "הסמים מצטרפים מיד לעבודה. את לא יכולה לרקוד מול 70 גברים ואז ללכת איתם לחדרים בלי סמים. זה בלתי אפשרי. את צריכה לא להרגיש מה שאת עושה. לפעמים את גם צריכה סמים מעוררים, כדי שתוכלי לעבוד כל הלילה, להישאר חייכנית".
לכל אלה התלוותה גם הבדידות. "לא היו לי חיי חברה או חיי משפחה, כי אף אחד לא היה ער בשעות שלי. הייתי חוזרת בחמש בבוקר, שותה קפה, שולחת את הילדה לגן, הולכת לישון, וחוזר חלילה. בשמונה בערב כבר הייתי צריכה להיות על עקבים. למי יש זמן לחברים? חשבתי רק על הכסף. הרבה חברות גם התנתקו ממני. מי רוצה חברה חשפנית? זה בושה.
"מה שהיה הכי מפחיד זה הניתוק מעצמך. כשאת מתנתקת מעצמך את עלולה לעשות דברים שאין מהם חזרה. פשוט לא אכפת לך מה יקרה לך, זה מקום של שנאה עצמית מאוד גדולה. את לא מחוברת לכלום. להפך, את מאחלת לעצמך להיפגע. בגלל הבדידות, בגלל שאת מרגישה שאף אחד לא רואה אותך, לא שומע אותך, לא אוהב אותך, לא מסוגל לקבל אותך כמו שאת".
היום היא כבר יודעת שהחיים בחוץ אמנם קשים, אבל לפחות המוות כבר לא אורב לה מעבר לפינה. "אני נקייה מ-2011. זה לא קל, אבל יותר טוב להיות בחברה נורמטיבית. את הזוועות שראיתי אני לא מוכנה לראות יותר. בתהליך השיקום אחת החברות שלי הידרדרה שוב לסמים ומתה. לקחתי את זה קשה, אבל זה גם היה הדרייב שלי להמשיך, זו הייתה מבחינתי הוכחה שהזנות הורגת. קודם כל את הנפש, ולאט־לאט את הגוף".
