התמונה הפנימית ברורה: הדהירה לחקיקת המהפכה המשפטית מגבירה את המחאה, זו מעוררת מחאת-נגד, הקרע בעם מעמיק, וחוזר חלילה. הרצח ה-125 בחברה הערבית (נכון לכתיבת שורות אלה) מצביע על אובדן משילות בנגב ובגליל וזה רק עניין של זמן עד שהנשק יופנה נגד יהודים. וזאת בצל האתגרים החיצוניים: האירועים בגבול לבנון מצביעים על התלקחות קרובה, הרקטות הפרימיטיביות מג'נין מלמדות על השלב הבא ביהודה ושומרון, עזה ממתינה לשעת כושר והמשבר עם ארה"ב כובל את ידי צה"ל ומאפשר לאירנים להמשיך בפיתוח הגרעין ללא חשש מאיתנו. כל זה מחייב את כל הצדדים לחישוב מסלול מחדש. ומהר. הגורמים האחראיים משני עברי המתרס הפוליטי חייבים לשלב ידיים.
התעקשותם של שמחה רוטמן ויריב לוין על נוסח החוק המקורי של צמצום עילת הסבירות, אישורי הבנייה שמחלק בצלאל סמוטריץ' לבנייה בהתנחלויות, העידוד של איתמר בן גביר להיאחזויות בלתי חוקיות, והאולטימטום של המפלגות החרדיות בעניין פסקת ההתגברות וחוק הגיוס, הם איתותים ברורים לראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא שבוי בידיהם של הקיצונים בקואליציה שלו, המביאים אותנו למשבר חוקתי, חברתי, כלכלי, דיפלומטי וביטחוני חמור ביותר. נתניהו יודע שהוא צריך קואליציה אחרת על מנת להתנתק מסוכני התוהו ובוהו הללו, ולהתמודד עם האתגרים הביטחוניים הנ"ל.
במאמר ב"ידיעות אחרונות" בדצמבר האחרון קראתי למנהיגי מפלגות המרכז לחבור לנתניהו ולהציל אותנו מממשלת הימין על מלא שהתבשלה והלכה. קודם לכן, באמצע נובמבר, כתבתי כאן שתוצאות הבחירות מצביעות על כך שרוב העם נמצא במרכז ובימין המתון: 32 מנדטים לליכוד, 24 ליש עתיד, 12 למחנה הממלכתי ושישה לישראל ביתנו.
הספקות שהביע הרכב השופטים בתיקי האלפים בעניין סיכויי ההרשעה בסעיף השוחד הם סולם שמאפשר למנהיגי המרכז לרדת מהעץ של החרמת נתניהו עקב היותו נאשם, ולדון באפשרות של ממשלת אחדות ללא המפלגות החרדיות והימין הקיצוני. בני גנץ, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן נושאים צלקות מיחסיהם עם נתניהו – אך המחיר העצום של החרמתו בידיהם פרוס לנגד עיניהם.
האם ראוי שנאשם יעמוד בראש הממשלה? לא. אבל החוק מאפשר זאת, וקול הבוחר קבע זאת. האם זה טוב שמנהיגי המרכז יחרימו אותו ויאלצו אותו ללכת עם הימין הקיצוני והחרדים? לא. אך זו תוצאת החרם שלהם.
המסלול שיש לפנות אליו הוא ממשלת ליכוד ומרכז הנשענת על 74 המנדטים בכנסת הנוכחית. ובמילים אחרות, להיפטר מהשוליים הפוליטיים וללכת לאחדות. הצרות שמביאים על ראשינו נציגי החרד"לים, וצרות נוספות שהם מתכננים עם המפלגות החרדיות בחקיקה שתשנה את פני המדינה, מתחילות להתממש במלוא חומרתן. אסור למנהיגים אחראיים להתעלם מהצורך החיוני באחדות – בלעדיהם.
ד"ר מישקה בן-דודהמצע המשותף ברור: נתניהו, לפיד וליברמן כשרי אוצר הגבילו את קצבאות הילדים, ואכן, עצירת עידוד הילודה במגזרים החרדי והבדואי הכרחית כדי שנישאר מדינה ציונית. שלושתם קראו לפתרון שתי המדינות – ועליהם לנקוט צעדים להפרדת האוכלוסייה היהודית מהפלסטינית בשטחים ולפרק מאחזים לא חוקיים כדי לאפשר זאת בעתיד. הם גם יוכלו להסכים על צעדים להגברת המשילות, להפרדת הדת מהמדינה, למניעת תקצוב ממוסדות חינוך שאינם מלמדים ליבה ולחוק שוויון בנטל. על כולם להתעלות לגודל השעה, ולהתאחד. עכשיו.
לצורך כך על כולם לרדת שלב בסולם: על נתניהו לעצור את הקריאה השנייה והשלישית בעילת הסבירות בכנסת; על מנהיגי המרכז לתמוך בהמשך השיחות אצל הנשיא; על היועמ"שית לוותר על התנגדותה לגישור פלילי; על בג"ץ להימנע מהתערבות כפי שעשה לאחרונה בעניין הנבצרות והפליטים, ועל ראשי המחאה למתן את גילוייה הקיצוניים כגון חסימת נתב"ג.
- ד"ר מישקה בן-דוד הוא סופר. לשעבר בכיר מוסד ומנהל התיכון למדעים ולאומנויות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
