1 צפייה בגלריה
השופטים: יעל רז-לוי, אהרון משניות וגילת שלו
(צילום: דוברות משרד המשפטים, הנהלת בית המשפט)
אוי אוי אוי איזה לב ענק, רחום וחנון, יש לשופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, יעל רז-לוי, ולשני שותפיה לכס המשפט שגזרו חמש שנות מאסר על צעיר בדואי שפרץ לבית משפחה ביישוב בדרום, נשכב במיטתה של בתם בת ה-10, ליקק ונישק את פניה וניסה לבצע בה מעשה סדום. חמש שנים, פסקה לו רז-לוי החומלת ועוד 70 אלף שקל קנס. כלומר, הוא יישב בכלא משהו כמו מחצית מהזמן הזה נוכח העומס בבתי הסוהר ונטייתה של המערכת להפריש החוצה את מי שניתן.
ובאשר לקנס, ניסיון העבר מלמד שסיכויי המשפחה לקבל שקל מהסכום דומים לסיכויים שהיו לה לזכות במשפט צדק אצל רז-לוי, גם אם יכתתו את רגליהם בין בית המשפט ובין ההוצאה לפועל. איפה, אגב, הייתה אותה מידת רחמים כשזורק הנעל על נשיאת העליון דאז דורית בייניש נשלח לשלוש שנים בכלא?
קשה להגזים במידת התסכול, הייאוש והגועל נפש שההליך המשפטי הזה מעורר. הפרקליטות הלכה על עסקת טיעון בנימוק הקלאסי שעִסקה מהסוג הזה תחסוך מהילדה את הטראומה הכרוכה במתן עדות. כל זאת אף שסעיף 2 לחוק דיני הראיות (הגנת ילדים) תשט"ו 1955, קובע במפורש כי במקרים שבהם חוקר הילדים התרשם שמעמד מתן העדות יגרום לקטין נזק נפשי, הוא לא יאפשר זאת ויעיד במקומו. וכך סעיף האונס הוחלף במעשה מגונה, ובכך נפתחה הדרך לגזר הדין שהמילה "מקל" מקילה עליו להפליא.
מקוממת לא פחות העובדה שזו לא הפעם הראשונה שרז-לוי מגלה הבנה גדולה לסבל הנתבעים, אטומה ועיוורת לסבל הנפגעים. באוגוסט 2021 בית המשפט העליון הכפיל, פחות או יותר, את גזר הדין שהשיתה על גבר שהורשע בעבירות מין חמורות שביצע בבתו, ושלחה אותו ל-28 חודשי מאסר. "בית המשפט שגה וחרג לקולא", כתבו שופטי העליון שדנו בערעור בהתייחסם לעונש שקיבל האב שטען כי הייתה זו הבת שפיתתה אותו. "ורק בשל הכלל הנוהג שלפיו אין ערכאת הערעור ממצה את הדין", הסבירו, הם דנו אותו ל-50 חודשי מאסר.
תוקף הילדה מובא לדיון בבית המשפט
(צילום: רועי עידן)
במידת רחמים גדולה נהגו רז-לוי וחבריה גם בקאיד אבו-סבילה, שהורשע בתקיפה אכזרית במיוחד, כשדקר פעמים רבות וקטע את אצבעות ידו של הקורבן. למרבה הפלא היה זה אבו-סבילה עצמו שערער לעליון על חומרת העונש, רק שהעליון לא רק שדחה את ערעורו, הוא גם ביקר קשות את גזר הדין וקבע כי "לא רק שאינו מקפח את המערער אלא אף מקל עימו ועשה עימו חסד".
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלרז-לוי, אם להעמיד דברים על דיוקם, היא לא הראשונה, לא היחידה ולמרבה הצער יש לשער שגם לא האחרונה שמוצאת בליבה פינה חמה - מה פינה, חדר ענק - לצעיר שאנס ילדה בת 10 או לאב שאנס את בתו. כבר נכתב על כך לא מעט. ויכול להיות שאם בכנסי המשפטנים הנערכים באילת, שנה אחר שנה, בין פינוק לפינוק, בין הקרואסון של הבוקר לגביניות של אחר הצהריים, בין סכנת חוק ההתגברות לאימת הפגיעה הנוראה בדמוקרטיה, בין האיומים האמיתיים לאיומי הבון-טון, היו מוצאים גם זמן לעיסוק מעמיק ומחייב בתופעה הזו שמאיימת על ביטחונם האישי של האזרחים לא רק במרחב הציבורי, אלא גם בתוך ביתם, שפוגעת בתחושת הצדק הטבעי, שמערערת את אמון הציבור במערכת המשפט. וכל זה בלי לומר מילה על התנהלות המערכת כפי שנחשפה בפרשת אריק גרינפלד, האיש האופנוע והקסדה.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
