יום האישה, אישה. ואת, מה את מרגישה? את יושבת בחדר האפור, מולך האיש ש"שומר" עלייך. עלייך הוא שומר? ללא סימן מהבית כבר 152 יום. אולי חברה שהייתה איתך בשבי כל לילה, יצאה את פתח הדלת ביום שיחרורה והבטיחה לך בעיניים דומעות: "אלחם עד נשימתי האחרונה, אלחם משם, מארץ החיים על פני האדמה". שיבואו גם אלייך, ולא באו. עדיין לא באו. והנה יש הבדל אם את בת 18 או 20, לא כמו שאמרת לעצמך אז בקיץ ההוא שעוד היית חופשייה, "מה זה משנה בת כמה אני?". והנה ה-18 ניצלו ואת עדיין כאן. למי את מתפללת בלילה, ילדה? מה את מבקשת לעצמך ליום ההולדת? האם את מגלה שיש לך כזה? האם את יודעת איזה יום היום? האם את זוכרת איך אומרים בלב תפילה. עוד לילה שחור ועוד לילה ועוד לילה. 152 ימים ללא אור יום.
רומי, אני כותבת לך מכתב אישה לאישה. אני פה, ביבשה, ואני לא מצליחה. ראיתי אתמול את אמא שלך, אישה כה יפה ואצילית. רציתי לכתוב לך מכתב ליום האישה, אבל את כמו מבקשת ממני למען אותו לך. "תני לי עוד כוחות", את לוחשת לי מבעד לדף. ואני עונה לך: "רומי, יש מלחמה". "עדיין?" את שואלת. "עדיין", אני עונה. האם את מחזיקה מעמד? האם הפציעה בידך חיסלה אותך או שגופך מבצרך והוא מגן עלייך? אולי הפציעה היא המזל שלך? ואולי את עוד תשובי ותספרי לנו כך: ביום הזה וזה נלקחנו לכאן וביום הזה נלקחנו לכאן, ועד היום הזה הייתי איתה ומאותו רגע לא ראיתי אותן.
מה כואב בגופך רומי? האם את שומעת? אמא שלך מתנצלת, "עדיין לא הצלחתי להביא את רומי הביתה", שמעתי אותה אומרת. האם את סולחת לאמא, ילדה? תסלחי. תסלחי לנו ילדה.
אני לוחשת לבתי "אמא כאן". את שומעת? "אמא כאן". ואת עונה לי, רומי, אמא לא כאן, כאן לא אמא ולא אבא, כאן אני, ואני מחזיקה. אני שורדת
כבר לילה, עוד לילה, אני מכסה את בתי שלי בשמיכה כשהיא ישנה. השמיכה הלבנה, הרכה, חמקה ממנה, וכף רגלה מציצה מבעד. אני מנסה להגן עליה. אני לוחשת לה "אמא כאן". את שומעת? "אמא כאן". ואת עונה לי רומי, ״אמא לא כאן, כאן לא אמא ולא אבא, כאן רק אני, ואני מחזיקה. אני שורדת. הלכתי למסיבה", את מספרת, "הלכתי והלכתי והגעתי לתופת הגיהינום ועכשיו אני מחכה, אני מחכה לכם שתשלפו אותי מהתופת, שתאספו את מה שנותר מגופי הצעיר, היפה, העייף והפצוע שראה זוועות עולם שלא פיללתי להן ולא ידעתי שקיימות. קחו אותי מכאן, את מה שנשאר ממני". את זועקת, ואני שומעת אותך, ולא יכולה לעשות דבר.
ובתי הקטנה ישנה במיטה. הנה חגגנו לה שלוש, והיא עטופה בשמיכה, והיא נינוחה ואני יודעת שאם את דלת הבית יפרצו כעת וייקחו אותה ממני, והיא תיחטף, אני אצעק ואצרח ולא אעצום עין ואלחם - אבל לא אצליח להחזיר אותה הביתה. כי הנה אימך מנסה, בכל כוחה, אני רואה, בכל כוחה! והיא אינה מצליחה.
לא יום אישה, ולא לילה אישה.
עד שאתן, אתם, בבית.
סליחה רומי, אין מחילה.
