משנכנס יום האישה הבינלאומי מרבים בקלישאות. מזכירים לנו שאנחנו יכולות, מועצמות, שוות, סופרים לנו את שברי הזכוכיות שהתפזרו על הרצפה מהתקרות שנשברו. אבל גם דואגים שאין הרבה מהן, כי חלילה מישהו עלול להיחתך.
בימים אחרים, טובים יותר, היה אפשר להכיל את זה. אפילו ליהנות קצת. גם אם לפעמים זזנו באי-נוחות בכיסא מעוד אייטם על מנכ"לית בהייטק שהגיעה לראש הפרמידה בזכות מצוינות ונחישות, כי מי היה מאמין שכישורים מנבאים הצלחה, גם אם נשלחו אלינו אימוג'י של יד שרירית או שקיבלנו מבול של הודעות על מבצעים ומתנות "רק היום".
אבל לא השנה. איבדנו את הפריבילגיה ליהנות מההישגים ומסיפוריהם מעוררי ההשראה של נשים שסללו את הדרך לבאות. כי הדרך מלאה באבני נגף ועתידן של הבאות לוט בחשיכה. קמה ממשלה חדשה עם ניחוח ישן. בלעדינו.
סביב שולחן מקבלי ההחלטות אין אפילו אישה אחת. את הרפורמה המשפטית מובילים גברים שדורשים לעצמם כוח בלתי מוגבל. כן, כוח. זה מה שהיה חסר לגברים בעולם. את שופטי העליון יבחרו גברים שאין בינם לבין שוויון מגדרי מאום. אלה ודאי יבחרו גברים אחרים שאין בינם לבין שוויון מגדרי מאום.
קורין אלבז-אלושהשיח המגדרי הוא בשולי המחאה. המצדדים ברפורמה ומי שמוציאים אותה לפועל שולפים שוב את השיח העדתי. כי זה קל יותר. רוטמן ולוין מלהגים על הדוכן במליאה על קיפוח. קיפוח שהם לא חוו. על ריסוק אליטות ‑ שזה מצחיק ומייאש, כי לשם הם עצמם משתייכים, עם ובלי רולקס, ועל עידן חדש - ייצוג הולם בבית המשפט העליון. ב"הולם", כמובן, הם לא מתכוונים לנשים. ראינו מה קרה שהם נדרשו לבחור את הנשיא הבא של מדינת ישראל. למרים פרץ לא היה סיכוי. ההעדפה הייתה יצחק הרצוג ‑ לא מהמחנה שלהם אבל חולק איתם מגדר וצבע.
חבל, כי דווקא בימים קשים כאלו, מרים פרץ היא אולי היחידה שיכולה הייתה לפשר בין הצדדים. אני נזכרת בנאום המאחד שנשאה כשקיבלה את פרס ישראל: "זה הבית של כולנו, ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים. בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל יש מקום לכולנו". מילים שנשמעות היום כל כך לא מחוברות למציאות. קצת כמו להגיד "יום האישה שמח".
קורין אלבז-אלוש היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
